כל תקופה מעמידה לפתחה של תנועת הצופים מתחרים אטרקטיביים חדשים שנלחמים על לבם של הצעירים. לא רק תנועות נוער אחרות וחוגים, אלא גם אמצעים אלקטרוניים.
אבל למרות הכול, תנועת הצופים ממשיכה כבר עשרות שנים למשוך רבבות מתבגרים אל שורותיה. על פי נתוני הנהלת הצופים, למעלה מ־80 אלף בני נוער מתחנכים באמצעותה ב־200 שבטים שונים, נתון שהופך אותה לתנועת הנוער הגדולה בישראל.
"בזמנו האווירה בחיפה הייתה נוקשה מהבחינה הזו של הצנע לכת ובעיטה בבורגנות בעלת הסממנים החיצוניים. אני בת לאם צרפתייה, עם שיק צרפתי, שלבשה בגדים שנחשבו 'סלוניים', כמו מכנסיים שחורים, חצאית צרה או נעליים בלי גרביים, ואסור היה להגיע איתם לשבט. בגיל 16, לפני ההשבעה וקבלת הסמל, החליטו שלי לא מגיע. אומנם לא חטאתי בכלום, אבל היה לי ניחוח אחר בגלל אמא שלי ולא סלחו לי על כך. זה שבר אותי. כתבתי מכתב קורע לב למדריך והצבעתי על העוול הנורא שעשו לי. בסופו של דבר עשו ישיבת מועצה והחליטו שבגלל המכתב אקבל את הסמל".
"ההופעה הראשונה שלי הייתה במסגרת הצופים, בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל. אני זוכרת את עצמי עומדת כעלה נידף ושרה את 'בערבות הנגב'. ההתרגשות הזו הרסה אותי, אבל העובדה שבכל זאת שרתי מראה שמישהו חשב שהיכולת הזו הייתה קיימת אצלי. משם הכל המשיך והתגלגל: הגעתי ללהקת הנח"ל והבנתי שזה הייעוד שלי בחיים".
"ראש התנועה, אריה כרוך, שגם הקים את שבט 'משוטטי בכרמל', חשב לשלוח חניכים שסיימו כיתה י' לשנת עבודה בקיבוץ. לא כי הוא התנגד ללימודים, אלא כדי לגרום להם להיפגש עם החיים הריאליים בארץ ישראל ואחר כך לחזור לכיתות י"א וי"ב. התלהבתי מהרעיון הזה של לצאת מהגדר של בית הספר והבית, ולמרות שהייתי תלמיד מצטיין זה קסם לי".
"מכל הפעילות הצופית: המחנות והטיולים שהיו הדבר המרכזי. הכרת הטבע, סימני דרך, עזרה ראשונה, צפייה בכוכבים. השבט שלנו היה שבט לדוגמה ומופת בנאמנות שלו לפעילות התנועה".
"הטיולים לסיני: הרכיבה על הגמלים, הזריחה המהממת מעל ים סוף, ההירדמות בשקי השינה תחת קור מדברי נורא. הכל ביחד הגיע לכדי התעלות חווייתית של יופי מהטבע. גם מחנות הקיץ היו חוויה, שבה נקבע המעמד החברתי שלך. היו שם תלי תלים של רכילויות ותככים והיית צריך להיזהר שלא יצבעו אותך בלילה במשחת שיניים. היינו רוקדים 'בן לוקח בת' וריקודי עם ולומדים בעל פה מערכון של הגשש החיוור כדי שנציג אותו טוב".
התרעות פיקוד העורף