דן היא מראיינת מיומנת. גם כמרואיינת היא אינה חוסכת במילים. לא מתביישת בדעותיה, מעבירה ביקורת, מסכימה להכניס את הקוראים לעולמה. בעניין השינויים האחרונים שבוצעו בתחנה מצד המפקד ירון דקל, שגררו מחלוקות, דן לויאלית מאוד. מה שקורה במקום העבודה, נשאר במקום העבודה.
בכלל, אם תחפשו בגוגל שערוריות שנקשרו בשמה, תקבלו עמוד ריק. כנראה היא עסוקה מדי. עניינים של הטרדות, אפליות וקיפוח עולים אצלה לדיון ושוטפים את סדר היום הציבורי. הסערות סביבה מגיעות בדרך כלל בעקבות ראיונות שהיא מקיימת.
"אני מתנצלת בפני כתבי הרכילות שאין לי חומרים לספק להם", פותחת דן, "האמת היא שאני סיפור משעמם מאוד. במשך עשרות השנים שלי בגל"צ המקום הזה הוא חלק משמעותי מאוד מחיי, ומשמחת חיי. בורכתי במקצוע שאין מהנה ומרתק ממנו. מקום עבודה מפרגן שאין נעים וביתי ממנו, שקידם ושטיפח אותי לאורך כל הדרך. הסיבה הנוספת שאני לא מספקת חומרים לרכילאים היא שלתפיסתי, למקום עבודה, בדומה למשפחה, יש אינטימיות משלו וכללים של לויאליות. לכן, גם אם חוויתי לאחרונה אי נחת, כפי שאת יכולה לתאר לעצמך, אין סיכוי שאחלוק זאת עם הקוראים".
המקצוע הזה, שבו אנשי תקשורת פועלים, הוא די מגלומני. היום אתה עיתונאי, מחר שר האוצר. גם את משגיחה שהאגו לא יברח?
"אין לי באמת על מה להשגיח. אני די נכה כשזה מגיע לאגו. אבל אני מודעת מאוד לפוטנציאל שיש לנגע הזה במקצוע שלנו. באירוע פרידה לאחרונה למחזור המשתחררים מגל"צ מצאתי את עצמי ממליצה להם - יותר מכל - לשמור על צניעות. היוהרה ושיכרון הכוח מתפתחים בקלות בעולם המוחצן היום. אלה הסכנות הכי גדולות".
"במשך כל שנות עבודתי - מה שאת מכנה קריירה - עשיתי המון דברים בנוסף לגל"צ. המון שנות טלוויזיה והנחיות והוראה באקדמיה, ומה לא. אני אדם מסופק מאוד מקצועית, ויחד עם זאת אני תמיד רעבה לעוד. הרגעים המספקים הם בדרך כלל בסיפורים האנושיים שהבאנו ואחר כך יצרנו שינוי משמעותי בחיים שלהם".
"כמו הסיפור של מור, שהגיעה אלי רועדת מחשש לגורל הטיפול הנפשי שלה בעקבות הרפורמה במערכת בריאות הנפש. דוגמה מצוינת לכוח שיש לסיפור אנושי חזק להשפיע. עד שזה הגיע אלי, מי באמת התעסק ברפורמה הזו? היא נתפסה כעניין משעמם, לא סקסי, ובעיקר בלתי מובן. מור סיפרה כיצד התהפכו חייה כשהריחה בנסיעה באוטובוס את ריח האפטר־שייב של הגבר שהתיישב לידה. הריח שלו הציף אותה בזיכרונות מהגבר שתקף אותה מינית בילדותה. עד אותו רגע היא הייתה אישה חזקה, מצליחה, שוטרת בכירה. היא הפכה לשבר כלי. לא מתפקדת, שבורה. בקושי רב אספה את עצמה וביקשה טיפול.
לדן יש עוד סיפורים כאלה. "אישה שילדה בהסתר והתחבאה מפני רשויות הרווחה מפחד שייקחו ממנה את התינוק", היא נותנת דוגמה נוספת, "נפגשנו. ליווינו אותה במקום המסתור, עד שבלחץ שלנו החליט בית המשפט לאשר לה ולתינוקה, יחד, משפחת אומנה. תקדים נפלא למקרים כאלה. השיחה עמה ביום שיצאה מהמסתור עם התינוק בידיה היא מהרגעים הבלתי נשכחים בקריירה שלי".
"היפה בעיתונות הוא שהיא צריכה בעיקר לשאול את השאלות, לאו דווקא לספק את התשובות. המקום הזה, של מי ששואלת את השאלות, נוח לי מאוד. פעמים רבות אני מודה לאלוהים שלא אני זו שצריכה לתת את התשובות".
"התשובה של עמרי, חולה ALS, במפגש שצילמתי עם חבריו. הוא אמר לי 'אני הכי מאושר מבין כולם כאן'. כמעט נחנקתי. עד סוף הצילומים הבנתי את האמירה המדהימה שלו: הוא מוקף בכל כך הרבה אהבה. זה כל מה שדרוש לו, לאדם, כדי להרגיש מאושר".
"מודעות חברתית ורגישות אנושית מתפתחות עם השנים, בחוויות שצוברים. אני מניחה שהיסודות הונחו בילדותי. דווקא ההתפתחויות הכי דרמטיות במובן הזה היו תוך כדי עבודתי בגל"צ, כמו למשל המפגש עם אורלי פרוינד. נחשפתי באופן דרמטי כל כך לסבל של נפגעות ונפגעי גילוי עריות. נוצרה בי מחויבות עצומה לנושא הזה ולפגיעות מיניות בכלל. ככל שאת פוגשת עוולות חברתיות וסבל אנושי, אינך יכולה להישאר אדישה. היופי בעבודה שלי הוא שהיא מאפשרת לי לנסות לשנות, לנסות להשפיע. כשזה מצליח, אני מרגישה שקיבלתי מתנה יקרת־ערך".
"כחיילת בגל"צ התלבטתי על המשך הדרך המקצועית שלי. לימודים אקדמיים, עבודה סוציאלית ופסיכולוגיה היו בין האפשרויות, וגם דברים אחרים, כמו עיצוב מוצר בבצלאל. בסופו של דבר בחרתי בקרימינולוגיה ובסוציולוגיה לתואר ראשון מתוך אמונה אמיתית שאצליח להרחיק עבריינים מעולם הפשע ולהציע להם עולם טוב יותר. מהר מאוד הבנתי כמה אני נאיבית. לתואר השני כבר למדתי מחקר חברתי עם התמחות בפסיכולוגיה חברתית, בארצות הברית. רגע לפני שהמשכתי לדוקטורט, במחשבה שלפחות אעסוק במחקר של הנושאים האלה, חזרתי לארץ ולגל"צ, לעיסוק התקשורתי השטחי, נכון, אבל המאוד מהנה ומספק. וכן, גם המתסכל. נשאבתי יותר ויותר לתחום הראיונות האנושיים, שהם לתחושתי - במידה רבה - חקר נפש האדם".
"זה בא ממקום אחר לגמרי. כילדה רציתי להיות שחקנית. אבא עשה הכל כדי שלא אבחר במקצוע הבעייתי הזה. ויתרתי על החלום אבל נשארתי בסביבה. הלכתי לגלי צה"ל ולטלוויזיה, מה שענה על הצורך שלי בקהל".
"אני מאושרת בעבודה שלי יותר מכל מה שאפשר לתאר. אני קמה בכל בוקר בשמחה גדולה לעבודה. לאחר עשרות שנים אינני מרגישה גרם אחד של שחיקה. כל יום הוא יעד חדש להסתערות ולפיצוח, כאילו התחלתי אתמול. יש לי צוות מדהים של מפיקות, של תחקירניות ועורכת חדשה, נורית לויליכט, שהכרתי עוד מימי בערוץ הראשון. היא מתאימה לי בול. שתינו כמו חיות רעות, עובדות כל הזמן. אין שעות, אין חג ואין שבת. כל הזמן מבלבלות את המוח אחת לשנייה כדי למצוא עוד ועוד אייטמים טובים. זה כיף, תאמיני לי, אני לא מחפשת אלטרנטיבות. ואחרי הכתבה אצל אמנון לוי, ששלפה אותי מהשלווה הנעימה של הרדיו, שוב נפתחות אפשרויות חדשות לטלוויזיה. בשלב הזה של חיי התקשורת נעימה לי מאוד".
"זה מצחיק שמהחלום שלי להיות שחקנית נשאר רק זה שהתחתנתי עם מחזאי ובמאי - חלומה של כל שחקנית. למזלנו, אין לי שום שאיפה לכתוב משהו. תחרות בין בני זוג היא לא ממש בריאה".
דן ומיטלפונקט יחד כבר 29 שנה. "אושר גדול", אומרת דן בסיפוק, "כן, יש דברים כאלה. לא יודעת, זה קרה אחרי שתי דקות בערך מרגע שנפגשנו. סיפור משעמם. אין פה סודות או פטנטים לשמירת הזוגיות. יש מפגש של שני אנשים שברור להם שנועדו זה לזו, ומרגע זה הכל הופך פשוט וקל מאוד, רק תוהים איך זה לא קרה קודם".
"הצחקת אותי, ועוד יותר אותו. עשיתי לו פעם אודישן. היה זוועה. הוא חיפש שחקנית לאיזה תפקיד. הצעתי בצחוק שאעשה לו בבית אודישן. ככה מתה סופית קריירת המשחק שלי".
"הדבר היחיד שחשוב לי הוא לא סטטוס אלא העניין שיש לי בתוכני העבודה שלי. איזה מקום יכול להיות טוב יותר מתוכנית יומית שבה אני עושה את כל מה שמעניין ושחשוב בעיני? ניהול לא עניין אותי אף פעם. זה נראה לי שעמום גדול. טלוויזיה זה נחמד מאוד ומהנה מאוד כשיש, אבל אני לא חייבת אותה. ממש לא. בשנים האחרונות לא עשיתי טלוויזיה וחייתי עם זה מאוד בשלום. עובדה שלא ניסיתי ולא יזמתי כלום. כפי שאמרתי, בימים אלה, אחרי הכתבה אצל אמנון לוי, יש עניין מחודש בי בטלוויזיה. זה נחמד מאוד".
"אצל אמנון אני תמיד מוזמנת. אני מקווה שאכן יהיו לי עוד סיפורים טובים בשבילו, כי בהחלט קיבלתי תיאבון. השאר זה רק דיבורים, בינתיים".
"אני ממש לא מרגישה סביבה לא מפרגנת. השאלה היא אחרת, עד כמה המאזינים קשובים, עד כמה באמת יש לאנשים כוח לשמוע על סבל הזולת. התשובה כאן אינה ברורה. דווקא כשנדמה לנו שלציבור אין כוח, אנחנו פתאום מגלים מופעים עם התגייסות המונית, אנשים עוזרים למי שזקוק לכסף. הסיפור תופס כותרות ברשת ואנשים מגיבים וכועסים ודורשים תיקון העוול או מבקשים לעזור. יש פה ציבור מדהים שיודע להתרגש ולהתגייס ולהגיב וכנראה מתעניין מאוד. אז אני לא יודעת למדוד את זה במונחים של רייטינג, אבל אין לי ספק שיש עניין ואכפתיות. ושוב אני חוזרת לסיפור על 'החברים של עמרי'. הריגוש שנוצר בציבור מהחברות המופלאה של הצעירים האלה מעיד שיש פה רגישות ציבורית עצומה".
"שימי לב למה שקורה במהדורות החדשות בטלוויזיה. פתאום כולם גילו את הנושאים האנושיים והחברתיים. גם גידול ילדים, הפרעות אכילה, גירושים ובריאות. כל הנושאים שאני תמיד מטפלת בהם. אני מאמינה שהם יותר מעניינים את האנשים. 'טל ואביעד', 'טייכר וזרחוביץ'' ודומיהם, אלו תוכניות מצחיקות של אנשים מבריקים ומוכשרים בטירוף, שעושים כיף גדול למאזינים, גם לי, כשיוצא לי לשמוע. אבל אלו תוכניות בידור שלא נמצאות על אותה משבצת של תוכניות אקטואליה. יש מקום לאלה וגם לאלה".
"מאז ומתמיד התכחשתי למונח 'צהוב'. אני עיוורת צבעים במובן הזה. כשהתחלתי לראיין קורבנות אונס, צעקו עלי 'צהובה'. עם הזמן אנשים הבינו כמה הנושא הזה בנפשנו, איזו נוכחות מזעזעת יש לו בחברה ועד כמה חשוב לאפשר לקורבנות לדבר. אז אונס או הטרדה מינית זה צהוב? אלה נושאים חשובים מאין כמוהם לטיפול. 'צהוב' זה אופן הטיפול, לא הנושא עצמו. כל נושא שקיים בחברה ראוי וחשוב לטפל בו, כולל סקס ובגידות ומה שתרצי. השאלה היא איך מטפלים בו. אני מאמינה שדרך הטיפול שלי אינה 'צהובה'".
"בגלל החשיבות שאני רואה בנושאים האלה, זה אף פעם לא חמש דקות. אבל זה תמיד במסגרת תוכנית רדיו שיש לה את הכללים ואת המגבלות שלה. היא בוודאי לא מתנהלת כמו טיפול פסיכולוגי או כמו טיפול של עובד סוציאלי וגם לא כתוכנית תחקירים. אצלי זו תוכנית אקטואליה יומית. במסגרת הזמן שלה, שעכשיו קצר יותר, לצערי, היא עושה כמיטב יכולתה להעלות על סדר היום נושאים שחשוב לטפל בהם".
״הנפש הסוציאלית היא זו שכנראה גורמת לי ברוב המקרים להיפגש עם המרואיינים שלי מחוץ לאולפן השידור, לשמור איתם על קשר שנים אחרי וללוות אותם באופן אישי. העבודה המאוד גדולה הזאת שאני עושה מחוץ לשידור היא חלק משמעותי מאוד מהעניין ומהסיפוק שיש לי מהתוכנית".
השיח הציבורי אינו מיטיב בימים אלה עם מי שמבקשים לתקן עולם. אין סבלנות, אין סובלנות, אנשים נצלבים בתקשורת ובפייסבוק לעיני כל הארץ. גם התקשורת והתרבות עלו כאן לדיון - ועדיין לא ירדו ממנו. הקצאת משאבים, הטיות פוליטיות, דתיים נגד חילונים, יהודים נגד ערבים. כולם נגד כולם. מישהו בכלל זוכר את החלשים בכל המלחמה הזו?
"אני מוטרדת מאוד, בעיקר מהשיח הציבורי בכלל. הוא הפך אלים כל כך שלא מתאפשר שיח. קורבנות נופלים לאחר שניסו לומר משהו ואולי מעדו בשימוש במילה או ברעיון שלא נראו למישהו אחר. זה הפך לציד המוני, אכזרי ממש. ככל שזה נוגע לאנשי התקשורת, אני מקווה מאוד שהאווירה הציבורית הזו לא גורמת לנו לצנזר את עצמנו ואת הנושאים שאנחנו בוחרים לעסוק בהם. סתימת פיות, לכל כיוון, היא סכנה גדולה. המדרון חלקלק והדרך לתחתית קצרה".
"אם סרט שעוסק בטיפול בנפגעי טראומה בעזה, 'רעד בעזה', שאגב אין בו מילה על ישראל או על חיילי צה"ל, אפילו לא תמונה של בית אחד הרוס, נפסל להקרנה בשדרות ובבאר שבע בטענה לפגיעה ברגשות תושבי הדרום, או בגלל דה־לגיטימציה לישראל, אנחנו לא במדרון, אנחנו כבר בתחתית התהום. הטענות כאילו גיבור הסרט קרא להשמדת ישראל הן שקריות לגמרי. ושלא יאשימו אותי שאני לא רגישה לסבל של תושבי הדרום, אני משדרת משם ועליהם כל הזמן. שלא לדבר על כך שבילדותי גדלתי במקלטים וביתי הופצץ פעמים רבות. אם נפסיק להיות רגישים לסבל הזולת, גם אם הוא מעבר לגבול, נחדל להיות בני אדם. ואם התקשורת שותקת על כך, היא לא עושה את תפקידה. והיא כנראה הרבה פעמים לא עושה את תפקידה".
“החמור והכואב בכל הכאוס שהעובדים בקול ישראל נתונים בו זה שבעצם הם כעת בני ערובה בידי הפוליטיקאים. זו קטסטרופה למי שצריך לנהל שידור ציבורי איכותי ומשוחרר מלחצים".
“אני מודה שבכל פעם שמישהו שוב מנדנד על עצם קיומה של התחנה, זה עובר מעל ראשי. אני לא יכולה לתאר לעצמי את הטיפש שבאמת יסגור את תחנת השידור הזו, שכבר כל כך הרבה שנים מוכיחה את חשיבותה ואת יכולותיה, רק משום שנולדה פעם בחטא. גם החיסכון למערכת הביטחון יהיה מגוחך. אני באמת לא מוטרדת".
"עוד ועוד נכדים".
התרעות פיקוד העורף