עבור חלק מאיתנו בית הכנסת הוא בניין אבן חיוור שמכנס מתפללים בשבתות ובחגים, אך סדרה דוקומנטרית בת שישה פרקים בשם "מקדש מעט", שנוצרה על ידי הבמאי לייזי שפירא ("סרוגים") ומשודרת בימים אלו בערוץ 1, מנסה לנער את האבק מעל בית הכנסת ובוחנת מחדש את המשמעות הדתית, התרבותית והחברתית של המוסד העתיק במציאות הישראלית של שנת 2015.
היישוב הקהילתי נווה דניאל נוסד ב־1982, וכיום מתגוררות בו כ־600 משפחות, בהן אנשי ציבור כגון יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, חברת הכנסת לשעבר שולי מועלם־רפאלי והסופרת חיותה דויטש.
"אני לא בטוחה שהשאלה היא איך הגיבו הגברים באופן כללי. אין דבר כזה גברים כלליים, כמו שאין נשים כלליות. הגברים שלנו, בני הזוג של חברות תפילת הנשים הגיבו באופנים שונים. היו כאלה ששמחו מאוד על האקטיביות הדתית של בנות זוגן, והיו כאלה שחששו מהפירוד המשפחתי. הרי בית כנסת אינו רק מקום תפילה, אלא גם מקום מפגש קהילתי־זוגי־משפחתי, והשותפות של הנשים בתפילת הנשים לא מאפשרת לו להיות מקום מפגש זוגי־משפחתי, אלא משאירה אותו רק כבית כנסת; היו גברים שהביעו מורת רוח מכך שאין להם מקום בתפילת הנשים שלנו, שאנחנו מזמינות אותם לקידושים שלנו ובעצם משמרות את המצב המסורתי שבו מגדר אחד אקטיבי בתפילה ומגדר אחר מוזמן לקידושים. כמו הרבה יוזמות בזמן האחרון, גם היוזמה שלנו באה ומאירה את התורה ומצוותיה ואת היהדות באור אחר לגמרי".
"אני הגעתי לתפילת הנשים לא מהמקום הפמיניסטי. לפני 15 שנה הייתי אמא לשלושה ילדים קטנים וחיפשתי מקום להיות בו בשבת בבוקר. באותה התקופה הדבר שהכי רציתי היה לקרוא ספר בשקט בשבת בבוקר, אבל הילדים לא אפשרו, בן הזוג הלך לבית הכנסת ואני לא מצאתי בו את מקומי ואת מקומם של הילדים. זכור לי במיוחד מקרה שבו הגעתי לבית הכנסת עם הילדים, ובסוף התפילה ניגשה אלי אישה אחת ואמרה לי: 'ישבתי בבית עם הילדים הקטנים שלי למעלה מ־20 שנה. עכשיו הם גדלו ואני מגיעה לבית הכנסת ורוצה להתפלל בשקט'. הבנתי אותה אז, ואני מבינה אותה גם היום. בית כנסת לא מזמין ילדים והורים באופן פסיבי. הוא צריך להיות אקטיבי בהזמנה הזאת, אחרת הם לא מוצאים את מקומם ומפריעים להתנהלות. לאחר שטעמתי את טעם האקטיביות", מסכמת אייזנמן, "אני לא רוצה לחזור לשבת מאחורי המחיצה ולהיות צופה בתפילה".
התרעות פיקוד העורף