רק כאשר הוא נשאל לדעתו האישית, אחמד א־שעאר משתתק פתאום. הוא שולח יד אל ראשו, מוריד את כיסוי הניילון שהקיף אותו ומתחיל למולל אותו מבלי דעת בין אצבעותיו, משפיל את עיניו לרצפת הגומי של המפעל ומעביר את משקל גופו מרגל לרגל. באולם הייצור של מפעל "סלטי שמיר" שבו אנו עומדים ההמולה מסביב גדולה. כ־30 פועלים בחלוקים ובכיסויי ראש לבנים מתעסקים במכונות גדולות שעובדות ברעש בקצב מונוטוני אחיד לאורך פס הייצור. כמו א־שעאר, הם כולם פלסטינים תושבי השטחים. אחרי שתיקה ארוכה א־שעאר מרים שוב את עיניו. "לא יודע מה להגיד לך", הוא אומר בשקט. "היינו קודם מדברים חופשי, היום לא יכולים".
אל המאפייה של חאלד נכנס לפתע גבר מזוקן, בעל מפעל למוצרי יודאיקה בסביבה, שמייצא לדבריו גם לקהילות מחוץ לגבולות ישראל. כשהוא מבקש לדעת על מה אנו משוחחים, הוא מרים גבה. "פה אנחנו כולנו ביחד", הוא אומר בתמיהה. "אנחנו מעבר לקו הירוק? זאת פעם ראשונה שאני שומע על זה".
התרעות פיקוד העורף