אם האירוע שבו נותרתי מנותק שעות ארוכות לא מספיק מרגיז (והוא כן), חלק מהתגובות של אנשים בסביבתי היו מקוממות לא פחות: "פעם לא היה בכלל סלולר והסתדרנו". נכון, אבל פעם לא היו רכבים והסתדרו, פעם לא היו מזגנים והסתדרו ופעם - לפני לא המון שנים - גם לא היה מחשב בכל בית, והסתדרו. אבל היום יש.
מדובר בטכנולוגיה שקיימת שנים ארוכות, יציבה, שמוכיחה עצמה כל יום, כל שעה, כל דקה, מחדש. הטלפונים משתפרים כל הזמן ומספקים לנו חלופה מצוינת לטלפון הביתי, לשעון, ליומן, לתוכנות המסרים המיידיות ועוד. היום כבר לא צריך להיות כבול כדי להוציא שיחה, לגלוש באינטרנט, לצ'וטט עם חבר או בענייני עבודה. הטלפון הסלולרי הפך עם השנים לכלי עבודה חשוב ביותר.
מבחינתי הדבר קיבל דגש עצום אתמול, כשהסלולר נדם לי. גם אני, שחלק מהזמן הייתי באזור ללא fi־wi, לא יכולתי לתקשר עם אף אחד, מה שגרר איחור עצום בעבודה. וניחא אני, אבל גם עובדי מדינה ואנשי צבא לא מעטים מנויים לחברת פלאפון. והשאלה הגדולה היא: בשעת אמת, איך ניתן לסמוך על השירות? אז יגידו אנשי פלאפון: "שריפה, כוח עליון. עשינו מאמץ אדיר והחזרנו תוך פחות מחצי יממה את השירות".
החלטתי לבדוק את הטענה הזאת מול איש מקצוע מהטובים בתחום, עובד בחברה ממשלתית כמהנדס אלקטרוניקה וטכנאי של מערכת מקבילה בצבא, שהסביר שאצלם זה לא יכול היה לקרות. "פשוט מגבים את הקווים, ואם דבר כזה קורה מפעילים אותם ממתקן אחר. אבל מדובר בעלויות", הוא אמר לי. אז בגלל כסף, אותה חברה שהרוויחה, ועדיין מרוויחה, מיליונים רבים על חשבוננו, מעדיפה לא לבצע את הגיבוי ושהלקוחות ימתינו. אז מה אם העיתון יודפס באיחור? או עסקים רבים ייפגעו כי לא הושקע עוד קצת כסף כדי שאירוע כזה לא יקרה? מצער לדעת שאותן חברות שמניפות את דגל השירות הטוב נופלות פעם אחר פעם בדיוק במקום הזה. ולגבי העיתון, הכל הסתדר בסוף.
התרעות פיקוד העורף