"חד וחלק כן", השיב זיכרמן, "כשאתה בשטח זה שונה. אתה לא יכול להתנהג לפי נהלי הפתיחה באש שאתה מקבל. הנהלים הכתובים לא תקפים כל כך בשטח". גזית אמר לו כי "זו התחלה של אנרכיה" וזיכרמן השיב לו כי "זו התחלה, אבל זה נשאר התחלה, כי זה לא מגיע לאנדרלמוסיה ומרד. כשמדובר בחשד לסכנת חיים, הנהלים יכולים רק להגביל אותך".
"הייתי בן 20, חייל בסדיר, חצי שנה לפני שחרור, עם הרבה ניסיון בשטח", נזכר זיכרמן במקרה ההוא. "זה היה בחנוכה וקיבלנו המון התרעות על כוונות לבצע פיגועי ראווה. הקמנו מחסום והתחלנו לבדוק כלי רכב. לאחר זמן הגיעה מונית פלסטינית עם שמונה נוסעים. בדקנו אותם וכשהגענו למחבל המתאבד אני חשדתי בו מיידית. היה חמסין באותו יום והוא ירד מהרכב עם מעיל עור ומבט של מוות בעיניים, מבט הזוי ומיואש שאומר 'אלה הרגעים האחרונים שלי בחיים'. אנחנו בודקים אותו בידוק רגיל, אני מכוון את הנשק והחשד שלי מחרפן אותי ואני אומר לעצמי ולמפקד שלי אורי, 'זה מחבל'.
אני דורך את הנשק ומכוון לו לפנים. אורי ראה ולא כל כך אהב, כי לא דורכים נשק במחסום, לא שמים כדור בקנה, אבל רציתי להיות מוכן. אורי אמר לי 'אתה לא יורה, לא משנה מה, אתה לא יורה'. אני אמרתי לו 'זה מחבל, זה מחבל', ראיתי מחבל מול העיניים. הוא לבש מעיל עור וזה לא טבעי שהוא ילבש מעיל עור וייראה כזה נפוח. זה לא הגיוני, בייחוד ביום כזה".
שיקול הדעת היה שלך, ברגע הזה היית יורה בו", אמר גזית וזיכרמן השיב: "לא חוכמה להגיד את זה בדיעבד כי עברו עשר שנים, אבל ככל הנראה יכול להיות". "ואם היית יורה בו והיה מתברר שהוא לובש מעיל עור כי יש לו חום וקר לו?", שאל גזית. "הייתי מעדיף לקחת את הסיכון הזה", ענה זיכרמן.
"המשך הסיפור מעיד שצדקת", אמר גזית וזיכרמן המשיך: "נכון. אורי אומר לי 'אל תירה בו', אני מכוון את הנשק ואורי אומר לו להוריד את המעיל והחולצה. המחבל מסתכל עליו כאילו הוא לא מבין עברית ולא יודע מה הוא רוצה ממנו. אורי מסמן לי לא לירות וצועק עליו בערבית 'תרים את החולצה' והוא בא כאילו להרים את החולצה ואז הוא התפוצץ. אורי נהרג ואני נפצעתי קשה. עברתי מוות קליני מאיבוד דם. הייתי באשפוז תקופה ארוכה ובשיקום חצי שנה, ואחר כך שנה וחצי בבית. היום אני מוכר כהלום קרב מאותם אירועים".
התרעות פיקוד העורף