"את הריצה עצמה, מתוך הטרמינל החוצה לכיוון הג'יפים, הלנדרוברים, שחיכו לנו בחוץ, אני זוכרת היטב, המשיכה ברודצקי. הג'יפים הגיעו בהרקולסים, שלא עמדו ממש צמוד ליציאה, הם היו די רחוקים מהדלתות עצמן, אז היה צריך להסיע אותנו עד למטוסים. אמא שלי מספרת שהעמיסו כמה שיותר אנשים על כל אחד מהג'יפים האלה. זה כן זכור לי. את דרך המילוט עצמה אני יכולה ממש לתאר, ימינה, שמאלה, ישר, אני רואה אותה לנגד עיני. אלה דברים שאם יביאו אותנו עכשיו למקום אני יכולה להגיד שהלכנו ככה ולא אחרת. אלה דברים שהזיכרון לא יכול לטעות בהם. את ההרקולס עצמו כל ילד זוכר דברים אחרים.
"כילדה זכרתי לתאר חבלים, אבל כנראה זכרתי את הרצועות והחגורות הרבות שיש שם שאיתן חוגרים את מי שיושב בפנים. יש ילדים שמספרים שבהרקולס חילקו סוכריות. אני זוכרת שכאשר עצרנו בדרך לישראל לתדלוק בניירובי, את חלק מהנוסעים העבירו מההרקולסים למטוס בואינג. אני ואמא היינו מאלה שהועברו לבואינג ושם נתנו לי עוגת שוקולד, את זה אני כן זוכרת. זה משהו שילדים זוכרים, זיכרון של ילדה".
"בנחיתה אני זוכרת רגעים משמחים", סיפרה ברודצקי, "חיילת של חיל האוויר סחבה אותי על הידיים עד לאולם שבו אפשר להיכנס ולדרוך על הרצפה. אני משתדלת לזכור אך ורק דברים טובים. קשה להגיד שלא זוכרים את הכאב והצער על מות יוני נתניהו. אנחנו במשך שנים, ההורים שלי הקפידו ללכת איתי ועם אחותי ללכת לאזכרות, כל שנה לעלול לירושלים לאזכרה של יוני. חשוב לי לציין את הקשר החם והאוהב והתומך שההורים שלי גילו מהיום הראשון של השחרור עם הפצוע היחידי שהיה, סורין הרשקו.
"ההורים שלי גילו נחישות ומתוך רגש אמיתי הלכו וביקרו אותו מהיום הראשון ואיתו אנחנו גדלים עד היום, קשר כמו קשר משפחה. אנחנו חבים לו תודה והערכה. זה באמת היה מבצע הרואי והיסטורי ואומרים שכזה דבר לא יכול לחזור על עצמו, מבחינת הרדארים שלא גילו, וטסו מתחת, וכל מיני אמצעי טכנולוגיה, שעכשיו כבר קיימים. אני מאמינה שצה"ל יכול לעשות מבצעים גם היום, והוא עושה, ועל חלקם אנחנו לא יודעים. אני דבקה ועדיין ממשיכה להאמין שצה"ל הוא עדיין אחד הצבאות הכי טובים בעולם ואם יצטרכו לעשות מבצעים ימשיכו לעשות מבצעים. אני מקווה שכל החטופים והנעדרים יחזרו הביתה בשלום".
התרעות פיקוד העורף