חיפושים בכל הארץ
הישאם א־סייד נולד ב־15 בפברואר 1988. הוא למד בבית הספר אל־עטאונה בחורה. בכיתה ט' הוא עבר ללמוד בבית הספר על שם רבין ביישוב. לאחר מכן האב דאג להעביר אותו לכפר הנוער ופנימיית “עתיד" על שם יוענה ז'בוטינסקי בבאר יעקב, שם סיים את לימודיו התיכוניים. לאחר סיום התיכון, להישאם לא הייתה מסגרת. “ניסיתי שהוא ישתלב איתי בעבודתי כעצמאי, אך הוא לא החזיק מעמד", מספר האב. “להיות עצמאי זה לא קל. הוא לא הסתדר בעבודה. אז התחיל עידן השוטטות".
מאז שנודע למשפחה על כך שהבן נמצא בידי הזרוע הצבאית של חמאס, עז א־דין אל־קסאם, הם ניסו לטפל בסוגיה בצינורות שבטיים, שממשיכים לפעול עד עצם היום הזה גם ברצועת עזה עצמה. “היחסים בין הבדואים בנגב ובין התושבים בעזה הם יחסים שבטיים", הוא מסביר. “כשמישהו רוצה לפתור סוגיה בעזה, הוא פונה לשייח'ים מקומיים ברצועה או לראשי משפחות ומנסה לפתור את העניין. פניתי כמעט לכל המשפחות שיש להן קרובי משפחה בעזה. פניתי גם לחברי כנסת ערבים, בהם ח"כ טלב אבו עראר, והם סיפרו לי שהם ניסו ליצור קשר, אך לא קיבלו תשובה".
לאחרונה עלה לכותרות מאבקן של משפחות הנעדרים בעזה – גולדין, שאול ומנגיסטו – נגד הסכם הפיוס עם טורקיה ודרישתן להוסיף סעיף שבו הסיוע לעזה יותנה בפתיחת המשא ומתן על השבת הנעדרים. אלא שמשפחת א־סייד דחתה את קריאתן של המשפחות, והאב טען כי הוא מתנגד למחאה וכי הלחץ התקשורתי בסופו של דבר רק ישחק לידי חמאס.
“אני לא מעוניין להפוך את העניין לפוליטי או לנגח אף אחד. אני יודע שהמדינה מטפלת בעניין השבויים ולא מפקירה חיילים או אזרחים. אני מעודכן בחלק מהפרטים. בעניינים רגישים כאלו, השתיקה טובה".
“מדובר באדם שסובל ממחלה נפשית, מצב הומניטרי שאין לו קשר לא לפוליטיקה, לא לצבא, לא למלחמות ולא לעוינות של הצדדים זה נגד זה. הוא פשוט אהב להיות בעזה והחליט לנסוע לשם. אני חושב שמאחר שדיברו בתקשורת הרבה על עזה, הוא רצה להגיע לשם".
“הייתי אומר להישאם שאנחנו אוהבים אותו. אני מכיר אותו כאדם חזק ועומד בלחצים. תחזיק מעמד, בני היקר. מחכים לך יום־יום, ובסופו של יום אתה תחזור הביתה בריא ושלם. נעשה את זה, אינשאללה".
התרעות פיקוד העורף