"אני נמצא פה בין פעמיים לשלוש בשבוע ואם צריך אז גם יותר. במהלך הימים האחרונים פעלנו קצת בשטח אבל רוב הזמן היינו בתחנה, קיבלנו כבאים מכל הארץ, עזרנו באספקות של המים, בהעלאת ציוד לחפ"ק - כל דבר שכבאי צריך אנחנו פה בשבילו", דוד בר ששת, בן 17.5 מתיכון עירוני ג' בחיפה, מספר בשיחה עם "מעריב" על הסיוע הבלתי מובן מאליו של אלפי צופי אש, תלמידים בכיתות י' עד י"ב, הפועלים לצד לוחמי האש ברחבי הארץ, במסגרת תוכנית "מחויבות אישית" הקיימת בבתי הספר העל-יסודיים.
"בכיתה ט' היה לנו יום חשיפה לצופי אש וזה מאוד משך אותי. ניסיתי את מזלי במיונים ולא רק הצלחתי להתקבל אלא גם התקדמתי, עברתי את הקורס הבסיסי, אחר כך קורס מתקדם ועכשיו אני נמצא פה שנה שלישית וחנכתי כבר שני קורסים מתחתיי", בר ששת מספר בגאווה.
בר ששת הצטרף כאמור ל"צופי אש" לפני קרוב לשלוש שנים, בקורס הראשון שנפתח מאז אסון הכרמל בשנת 2010, בו נהרג צופה האש אלעד ריבן ז"ל.
"זה היה מאוד מאתגר מבחינה פיזית, לשבת וללמוד למבחנים. לזכור כל מיני דברים, אבל זה גורם לך לרצות לעשות את מה שאתה אוהב", אומר בר ששת על הקורס ומסביר על תפקידו: "אנחנו מספר ארבע ברכב מתוך צוות הכיבוי ואנחנו עובדים במעגל החיצוני של השריפות ואחראים על הלוגיסטיקה. פורסים זרנוקים, מפעילים משאבות, מפעילים כוח אדם שיכול לפעול בתוך המפעל. אנחנו נותנים עוד כוח עזר עוד כוח אדם".
"כשאנחנו מגיעים מתייחסים אלינו כאל חלק מהצוות. מפקד הצוות אחראי לומר לנו מה אנחנו עושים, איפה ולמי לעזור כל עוד זה לא מסכן אותנו. לפעמים אנחנו פועלים פיזית בשטח, מכבים שריפות קוצים, רכבים".
את בר ששת תפסתי בצהרי יום שישי, בעיצומו של היום הרביעי לגל השריפות, בעודו נמצא בתחנת חלץ, התחנה המרכזית בחיפה. "התחנה עם הכי הרבה כלי רכב, יש פה מנופים, יחידות חילוץ, רכבי חירום. בתחנת משנה יש צוות אחד בכוננות, פה יש שלושה צוותים", הוא מסביר. "היא ממוקמת במקום מאוד אסטרטגי בעיר מבחינת הצירים, הכי קל ומהיר להגיע לכל מקום".
ברגע ששמע שבעיר יש מוקדי שריפות רבים הוא רץ הביתה מבית הספר, עלה על מדים ובא לתחנה. "קיבלנו אישור לחבור לצוותים מראשון לציון והתחלנו לעבוד איתם בגזרה החיצונית. לא יכולנו להסתכל מטר קדימה מרוב עשן, ראינו אנשים עם מזוודות ותיקים בורחים מהבתים, מפנים שכונות שלמות. כולם צועקים ואנחנו צריכים לשמור על קור רוח".
אדי שטרן, רכז צופי אש מזה שלוש שנים בחיפה, "מאז שהחליטו לקבל חזרה אחרי אסון הכרמל את פעילות צופי האש" ומי שבר ששת מספר שהכווין אותו וסייע לו רבות, מספר על הקמת מערך צופי האש מחדש.
"לפני אסון הכרמל הדרכתי בקורסים הייתי פעיל בתחום הזה וכשהחליטו להחזיר אותם לפעילות והציעו לי את התפקיד הסכמתי. זה נוסף על תפקיד, קודם כל אני כבאי, מפקד צוות בתחנת חיפה ואז רכז צופי אש", מדגיש שטרן. "זה הרבה השקעה, יש לנו כמות יפה של 50 צופי אש פעילים ועוד 50 בקליטה, צריך לטפל בכל ילד ולתת לו יחס אישי".
"הרבה דברים נלמדו והופקו לקחים מאז אסון הכרמל והם מיושמים היום בשטח", מציין שטרן. "אנחנו משרישים להם את אלעד ריבן, את המורשת שלו, את הנתינה שלו והאחריות שלו, הם ממש מתחברים לזה ונותנים לנו יד בהכל. אם זה באירועים מבצעיים, בתחנה, בשגרה וכמובן כל דבר במגבלות שלו. אנחנו לא חושפים אותם למראות קשים, הם יותר במערך תומך לחימה".
שטרן מרכז את פעילות צופי האש, אחראי לקליטה, לשיבוץ לתחנות, "דואג לכל מה שהם צריכים", הוא אומר.
"צריך לשים את הדברים במקומם כמו שצריך, הם עדיין ילדים וצריך לדעת איך לגשת אליהם, להיכנס לראש שלהם כדי להביא להם את הדברים בצורה ברורה. אני לא יכול לגשת אליהם כמו שאנחנו ניגשים לכבאי. באופן אישי יש לי גישה לבני נוער בגלל הניסיון בעבר עם ההדרכות וצריך לדעת איך ליצור עניין גם כשאין אירועים ואין שריפות. בני הנוער האלה יש להם הרבה אדרנלין, הם היפרים ורוצים לרוץ לשריפות ולפעמים צריך להעסיק אותם בדברים אחרים".
"יש לנו הרבה חבר'ה שהתחילו כצופי אש, המשיכו כמתנדבים בוגרים במהלך הצבא ואחרי הצבא נכנסו לעבוד פה בתור כבאים. הם ממש חושפים אותנו מול הקהילה, לא באמת יודעים מי זה הכבאי, שהוא לא רק מכבה שריפות, אלא מטפל בחומרים מסוכנים, מחלץ ממקומות גבוהים, ממים, תאונות דרכים, הם שגרירים שלנו בקהילה וזה תורם לנו הרבה. אנחנו מאוד מעריכים את העבודה שלהם פה, הכבאים מעריכים שהם שמים יד ועוזרים, הם חלק מאיתנו, הם חלק מהמשפחה".
ניקול גולוב, בת 17, תלמידת כיתה י"ב בבית הספר עירוני ה' בחיפה, התחילה כמו בר ששת את ההתנדבות בכיתה י'. "בכיתה י' שמעתי על זה וקפצתי על זה בלי לחשוב פעמיים". גולוב משמשת כרכזת מתנדבים בחיפה, "כל שאלה יש לי פתרון, כל דבר שצופה אש צריך אז אני שם בשבילו, לתת לו מענה. בין אם זה להזמין מדים חדשים, לבין משהו שקורה בתחנה או באירוע".
"מכיתה י' אני מתנדבת. אני יוצאת לאירועים, מכבה שריפות, עושה בדיוק את אותה הפעולה כמו כל כבאי, אני לא רואה שמישהו עושה משהו שאני לא יכולה לעשות", היא אומרת בביטחון לאחר ששאלתי אותה לגבי יחס הנשים לעומת הגברים בתפקיד.
"אני עובדת מספיק קשה כדי להרים דברים כבדים, לרוץ מהר. אני לא חושבת שיש משהו שגבר יכול לעשות שאישה לא. אני לא חושבת שאישה לא יכולה להיות מפקדת צוות, קצינה או כל דרגה כי זה לא נכון. יש הרבה נשים שהן חזקות יותר מגברים כמו שיש גברים יותר חזקים מנשים. היו מצבים שהיה לי כבד או קשה, אבל אני לא מוותרת לעצמי, אין אצלי 'קצת כבד אז תוותרי'".
כבר כשגולוב הייתה ילדה קטנה היא חלמה להיות לוחמת אש. "כשהייתי קטנה וראיתי כבאית או נתקלתי באירוע באמצע הרחוב אז תמיד הסתכלתי על זה בהערצה, תמיד הרגשתי צורך להיות שם, לעזור. כל האקשן הזה, הרגשת סיפוק אדירה של לנסוע לשריפה ולדעת שהמשפחה ניצלה או שאפילו הצלנו את הבית, ההרגשה שהם חיים בזכותך, בזכות המעשה שלך. שנתת את המענה הנכון, זו ההרגשה הכי טובה בעולם, הרגשה מדהימה".
"הלחץ פה הוא מטורף", אומרת גולוב על הימים האחרונים, "באסון הכרמל הייתי ילדה קטנה אז לא הרגשתי את זה, שכל הארץ מדברת על זה, שאתה יוצא החוצה ורואה עננים בצבעי עשן. אנשים שאתה אוהב שאיתך בתחנה נמצאים שם ועובדים שעות על גבי שעות. 48 שעות הם עבדו שם והיה לי קשה ומאוד מתסכל. גם עצם העובדה שאני לא יודעת מה קורה איתם, איך הם. כשהם חזרו קפצתי על כולם בחיבוקים שהם חזרו בריאים ושלמים".
התרעות פיקוד העורף