מה הקשר בין סגן הרמטכ"ל המיועד אביב כוכבי, האלוף במיל' טל רוסו, הסופר אשכול נבו, המשורר חיים גורי, השחקנים דביר בנדק וליאת הר לב, יו"ר דירקטוריון חברת החשמל יפתח רון־טל, הסטנדאפיסט נאור ציון, ראש עיריית כרמיאל עדי אלדר, הזמרת נורית גלרון ונציבת הביקורת על הפרקליטות לשעבר הילה גרסטל?

אף שפנו לאפיקים שונים בחיים, הם חולקים בביוגרפיה שלהם פרט משותף: כולם בילו את שנות נערותם בתנועת הנוער המחנות העולים, שחוגגת בימים אלה 90 שנות פעילות.

המחנות העולים נחשבת לתנועת הנוער הלומד הראשונה שיוסדה בישראל. זה התחיל ב־1926, כש־11 נערים ונערות מכיתה י"א בגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב החליטו לעשות מעשה. נמאס היה להם לראות את חבריהם מהעיר מסיימים את הלימודים ועוזבים את הארץ ללימודים גבוהים בחו"ל. הם חיפשו דרך לעשייה חברתית ולהגשמת ערכי החלוציות והציונות. "הציונות של העושים", הם קראו לחזון שלהם והוסיפו את הססמה "עלה נעלה".

עם השנים גדלה התנועה. כיום היא פועלת ב־45 סניפים ומונה כ־7,000 חניכים, ועיקר עיסוקה הוא בחינוך הנוער ושינוי פני החברה בכלים חינוכיים בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל. לאחרונה היא פתחה אתר ייעודי שנקרא "ספר החוגים", שבו יכולים בוגרי התנועה לדורותיהם להיפגש מחדש עם חברים מהעבר. הנהגת התנועה מבקשת להחזירם מחדש לעשייה חברתית, חינוכית וציבורית וכן לעזור ביצירת שיתופי פעולה בין בוגרי התנועה ולחניכים כיום.

אותם פיקוסים, רק מבוגרים

מי שישתתפו בפרויקט הזה, בין היתר, הם ארבעה מבוגריה המפורסמים של התנועה: ד"ר אלעד פלד, אלוף במילואים; אלכס אנסקי, שחקן ושדרן רדיו; שמירה אימבר, שדרנית רדיו לשעבר; ויובל כספין, מעצב אופנה וזמר.

לרגל חגיגות ה־90, הפגשנו את הארבעה לראיון והעלאת זיכרונות. את הפגישה ערכנו בסניף התנועה במחנה תל אביב צפון, שנמצא בשדרות עמנואל הרומי. "כל חיי חשבתי שזה שדרות עמנואל הרוסי, עשרות שנים טעיתי", צוחק אנסקי. בשנות ה־50, כנער, פקד במשך שנתיים את הסניף במסגרת פעולות התנועה. "אלה היו השנים הראשונות בתיכון, סוף כיתה ח'. הייתה לי התרגשות מסוימת להגיע לכאן. אותו מגרש, אותם עלי שלכת, אותם פיקוסים, רק קצת יותר מבוגרים", הוא אומר.

אימבר, כמו אנסקי, הייתה שייכת לסניף שבו נפגשנו. היא חיכתה בקוצר רוח לראות את המקום. "חלמתי שאבוא הנה וייאורו עיניי, אבל זה איננו. אני מאוכזבת וכואבת", היא אומרת בצער. "הצריף שלנו לא קיים, הארמון לא קיים, החורשה שהייתה פה והיינו עושים בה פעולות חוץ, פינת החי שהיינו בורחים מבית הספר כדי לעשות שמירות על בעלי החיים, לא קיימים. המבנה היחיד שנותר כמו פעם, הוא מבנה האבן של הגנרטור".

פלד, הוותיק ביניהם, נולד בירושלים לפני 89 שנים, ובגיל שמונה לערך החל את דרכו בתנועה. "המחנות העולים הייתה תנועת הנוער האמיתית בארץ ישראל", הוא מכריז. "ב־1944, כשהייתי בן 17, יצאתי להכשרה של בית הערבה ובאותה שנה התגייסתי, התנדבתי, לא ברור לי מה הפועל שמשתמשים בו לפלמ"ח".

"קומונה לא הייתה מילה גסה". חניכי התנועה בטיול (ראשונה משמאל: אימבר) צילום: אריאלה שחר

"קומונה לא הייתה מילה גסה". חניכי התנועה בטיול (ראשונה משמאל: אימבר) צילום: אריאלה שחר

"הצטרפתי בגיל שמונה המוקדם בתור פרוטקציה, עם שלושה ילדים נוספים, כי היו לנו אחים גדולים בתנועה", אומרת אימבר. "החולצה הכחולה שלבשנו נקנתה לי בידי הורי ומכיוון שלא היה להם כסף, הם קנו לי חולצה ארוכה וכל פעם קיפלו וקיפלו וקיפלו אותה, אני חושבת שהלכתי איתה עד התיכון. בחולצה הזאת הושבעתי להיות בחוג ארז, בהמשך בגרעין גליל. לבשתי את החולצה כחולה הרבה מאוד זמן, זה היה הדבר הכי יפה בעיני וגם נוח. הסמל היה אחר, לא כמו שמצויר כיום. שונה לגמרי".

"זו לא אותה גזרה", מסביר כספין. "היה לנו וי אחד מול השני והכפתור הלבן החזיק את שני הצדדים. כשהיו עושים כביסה היו מוציאים את הכפתורים, לדעתי אמא שלי שומרת את החולצה עד היום. אתא או השד יודע מי, ייצר את החולצות של התנועות האחרות והיה אפשר להשחיל שרוך בצבע אחר. אבל למחנות העולים היה סטייל עם שני הכפתורים, ממש סטארט־אפ אופנתי".

כספין, שהיום מופיע עם הרכב מוזיקלי ברחבי הארץ, הצטרף למחנה נווה שאנן בחיפה בכיתה ה' והמשיך עד שיצאו לגרעין. הוא עבר בחינות ללהקה צבאית, התקבל ודרכו בתנועה הסתיימה. "בדיעבד אפשר להבין שאני לא בנוי לתא הזה שקרוי תנועת נוער, אבל הייתי חניך מצטיין", הוא אומר. "אומנם לא אהבו שם אנשים אינדיבידואלים, אבל זה התאים לי. חברתית בעיקר. נתנו לי להדריך ומאוד אהבתי את זה, להיות סוג של אוטוריטה בעיני הקטנים".

אנסקי: "תנועת נוער הייתה הזדמנות טובה להיות מחוץ לבית, אחרת הייתי צריך להיות בבית. זה היה מפלט, והתנועה נחשבה לדבר ערכי וחיובי".
אימבר: "היינו שורצים פה כל הזמן".
אנסקי: "הורי היו כל כך עסוקים, שלא יכלו לקלוט באיזה יום יש פעולה. הם גם לא ידעו מתי זה נגמר. חוץ מזה הייתה המלצה של בית הספר להיות בתנועת נוער. החבר'ה שהיו בתנועות נוער היו מצטופפים יחד בהפסקות, עוזרים זה לזה בשיעורים, הייתה תמיכה הדדית.
תלמידים טובים יותר עזרו לאלה שפחות. התנועה אמרה לך מה תעשה, וזה היה סידור לשאלה מה יהיה איתך, מה יתגלגל ממך, מה תעשה בסוף אם אתה כזה בטלן ופרוע".

אימבר: "אצלנו הבנות העשירות יותר הביאו בגדים לבנות הפחות עשירות, וזו לא הייתה בושה".
אנסקי: "זה נחשב סוג של אחריות. מילוי של אחד הערכים בתנועה: קומונליות. קומונה לא הייתה מילה גסה".
פלד: "קראו לזה קומונה ולא קבוצה".
כספין: "אצלנו בחיפה הייתה קומונה אחת, שהגיעו אליה בדרך עפר מרחוב גאולה. זה היה בית ערבי נטוש, קומונה של כל המדריכים בחיפה, היה מאוד מעניין. היו שם פעילויות מיניות סוערות, כולם היו הורמונליים".

אימבר: "אצלנו היה זוג שאהבו עד כלות השמיים, הוא היה מגיע מקצה העיר לראות אותה לפני שהיא הייתה הולכת לבית הספר, רק שלא הייתה נגיעה".
אנסקי: "מי שחיפש איסור נגיעה מצא את זה בתנועה. זה היה נשמר מכל משמר".
כספין: "אני בהחלט מזדהה עם זה, בינינו, החניכים היו רומנים אבל תמימים נורא. אנחנו דור אחר, דור הג'ינס".
פלד: "ג'ינס זה היה רעידת אדמה".

מהתנועה למחתרת

הפעילות בתנועה לא הסתכמה רק בפעילויות הורמונליות. ב־1932 הקימו חניכיה את הקיבוץ הראשון, בית השיטה, ומאז הקימה והשלימה עוד 41 קיבוצים. "בשנות ה־40, כשהתנהל מאבק נגד השלטון הבריטי, חברות בתנועה מגיל מסוים הייתה קשורה גם לחברות בהגנה", מספר פלד. "הייתי הולך לפעולות חניכים ולפעולות מדריכים, אבל גם השתתפתי בדברים אחרים, למשל השתלטות על רשות השידור אחרי שהטביעו את האונייה סטרומה ב־1942. אני לא אשכח את היום הזה.

זה היה בחג פורים, בבית ההסתדרות בירושלים, באמצע שידור חי של הרדיו. אנחנו היינו שתולים באולם ולכל אחד הייתה ססמה שעליו היה לומר אחרי שהדליקו את האור הירוק. אני הייתי צריך להגיד 'הלאה הנציב המגואל בדם המעפילים'. הכל היה מאורגן. הסדרנים שזרקו אותנו מהאולפן היו גם מכוחותינו, אחרת הבריטים היו לוקחים אותנו. בפעם אחרת הדבקתי כרוזים בלילה עם גנדי (רחבעם זאבי, ע"ל). תפסו אותנו על חם והכניסו אותנו לבית הסוהר, כל היישוב התארגן לפעולת חילוץ".

המטרה: שינוי פני החברה בכלים חינוכיים. תהלוכת חג הפועלים, 2014 צילום: יח"צ

המטרה: שינוי פני החברה בכלים חינוכיים. תהלוכת חג הפועלים, 2014 צילום: יח"צ

אנסקי: "זו הייתה מחתרת והכי חשוב הסודיות".
פלד: "בבית הספר לא היינו מדברים אחד עם השני, כאילו לא נפגשנו אמש. באחד הערבים בשעה עשר אמרתי להורי שאני צריך ללכת. שאלו אותי לאן אני הולך. אמרתי 'אני הולך'. אבי אמר לי 'גם אני חבר בהגנה, אתה יכול להגיד לי'. אמרתי לו 'כל הכבוד שאתה חבר בהגנה, אבל אני לא יכול להגיד לך'".
שנים של חברות בתנועה משאירות את אותותיהם על החניכים לשעבר. "אני חושב שתנועת הנוער שמה אותי באיזו פרופורציה", אומר כספין. "בתנועה היית צריך להיות כמו כולם. שנאתי את המשפט הזה 'רוצה להיות מיוחד, כמו כולם'. עד היום אני שונא: או שאתה מיוחד או שאתה כמו כולם. גם שם שפטו אותי והעבירו עלי ביקורת כי לא הייתי כמו כולם. מצד שני, דרך התנועה הגשמתי את החלום של הורי, ועשיתי זאת מתוך הערצה אליהם".

אימבר: "אני מרדנית ולא מרגישה שהתנועה נתנה לי כוח להיות מרדנית יוצאת דופן. אני לא יכולה להגיד שהתנועה דחפה אותי להיות מורדת, יוצאת דופן, רבה, נלחמת, מפוטרת מרשות השידור ומושעית מרשות השידור לתקופות. את החינוך הזה קיבלתי בזמן הלימודים באוניברסיטת קליפורניה בברקלי בשנות ה־60. כבר בתיכון הייתי ילדה קשה, כשהפעם הראשונה שבה זרקו אותי מבית הספר הייתה בכיתה ט'. אז אולי זה היה שם, אבל זה קיבל את התוקף שלו מאוחר יותר".

אנסקי: "אני חושב שעד היום כל הדברים שאני נגדם, נדמה לי שלא השתנו מהגיל ההוא. בנושאים פוליטיים, למשל. אני נגד פשיזם באופן קיצוני. הפשיזם ובעצם כל דבר שיש לו אבק של עריצות בעיני הוא אבי אבות הטומאה. מאיפה זה בא אם לא מתנועת הנוער? לא למדתי את זה בתיכון. להיות עם כולם, ערכי השוויון, התנגדות לדיכוי של עמים - זה אני חייב לתנועת הנוער".

הרומנים, המרדנות והחולצה הכחולה: "מחנות העולים" חוגגים 90

לרגל חגיגות 90 שנה לתנועת הנוער, נפגשנו עם ארבעה מבוגריה המפורסמים לשיחה על ערכים, מרדנות, ופעילויות סודיות. "להיות עם כולם ולחתור לשוויון - חייבים את זה לתנועה"