כשבן–אליעזר, מומחה לענייני ממשל, נשאל אם מנהיג דוגמת סבו המפורסם חסר כיום למדינת ישראל, הוא משיב מניה וביה: “אי אפשר להשוות מנהיגים, וכבר אמר מי שאמר כי אדם כמו בן–גוריון יש פעם באלף שנה. אם כך, אני לא רוצה מנהיג כמו סבא שלי, אלא רוצה בשלטון אדם נורמלי עם חזון, יושרה, שיפגין מנהיגות הגונה".
“בכלל לא. לדעתי, חיים רמון, אלמלא הטעות שעשה בנשיקה הטיפשית לקצינה, כיאה לערס פולני שרמנטי, היה מסוגל לטפס לתפקיד ראש הממשלה ולהיות ראש ממשלה טוב. עצוב לי לומר זאת, אבל לאחר מה שקרה לו אין לו תקומה בפוליטיקה".
“אנחנו מתחילים להיות קלריקלים ופאשיסטים", בן–אליעזר מכוון את אשו כלפי מטרה נוספת. “זה מפחיד אותי. אני יהודי טוב, המאמין באלוהים, אבל האלוהים שלי שונה מהאלוהים של שר הבריאות ליצמן. בעוד האלוהים שלי הוא חנון וארך אפיים, האלוהים של ליצמן הוא קנא מרושע ומעניש כל מי שלא אומר 'שמע ישראל, אדוני אלוהינו'. מצטער, זאת לא הדת שלי! אני לא רוצה שיכפו עלי הר כגיגית, מכיוון שהם יושבים בעמדת מפתח בממשלה ומציעים אפילו ביגמיה בחסות הרבנות, שזאת שערורייה, וממנים רב צבאי ראשי שיש לו אמירות הומופוביות. לאן אנחנו הולכים? מה זה הדבר הזה שכאשר אישה שרה בצבא, קמים ויוצאים? בכך אנחנו מתקרבים באופן חריף לאיראן בשילוב עם אירופה של שנות ה–30".
מדבריו החדים כתער של בן-אליעזר לא משתקף מצבו הבריאותי הלקוי, כמי שנעזר בהליכון בתנועתו. “כמה ימים לפני ספטמבר 2011 חטפתי אירוע מוחי כתוצאה מהסוכרת שיש לי", הוא מספר. “תוך כדי זה קצת נדפקו לי יד שמאל ורגל שמאל - ובעיקר שיווי המשקל שלי הלך. מאז הסתדרו לי הרגל והיד, אבל בעיית שיווי המשקל נשארה. זה גרם לי ליפול לפני שנתיים בבית קפה ליד הבית. מאז, כשאני יוצא ממנו, אני צריך שיחזיקו אותי ביד שמאל בשביל שיווי המשקל וביד ימין אני אוחז במקל".
אזכור סבו המפורסם מביא את בן–אליעזר לשבח את “בן–גוריון. אפילוג", סרטם התיעודי של יריב מוזר ויעל פרלוב, העומד לעלות לאקרנים בבתי הקולנוע. “הסרט מראה כמה שסבי היה גדול מכולם, הגם שיש העושים הזניה מדמותו ומחזונו", הוא סבור. “מפריע לי מאוד שבמפלגת העבודה הורידו את הצילום של מייסד המפלגה ומחולל המדינה ודחפו אותו לבוידם. כעת הם שמים בפרונט את צילומו של רבין, שאללה ירחמו נרצח. זאת טעות חמורה שמפלגה מתנכלת לסמליה ולדגליה - ולסבי תקעה סכין כפי שתקעה למנהיגים אחרים שלה.
“כן, גם לשמעון פרס, שפעל בה רבות ואני אוהב אותו אהבה רבה. שלוש פעמים בכיתי חזק בחיי - פעם אחת כשסבי נפטר בהיותי בלימודים בארצות הברית, בפעם השנייה כשאשתי דליה נפטרה, ובפעם השלישית כשפרס נפטר. אהבתי אותו כמו שאוהבים אח בוגר. הוא היה איש מקסים, נעים הליכות ובעל חזון. בעיני הוא האיש הכי יצירתי והכי מבריק שהיה בפוליטיקה הישראלית מאז ומעולם".
הסרט מחזיר את בן–אליעזר לילדותו המחבקת בקרבת מי שכינה את עצמו “סבא של יריב". “בשבילי זאת הייתה זכות גדולה לגדול לצד סבא כזה, שכילד לא ידעתי לתפוס את מלוא גדולתו", הוא מציין. “לגבי הוא היה לפני הכל סבא דוד, עם כל תכונותיו הנפלאות. רק אחר כך חיפשתי בו את המנהיג ואת האדם שהטביע את חותמו על ההיסטוריה היהודית. כנכד בכור, בלעדי בשטח, היו לי איתו יחסי קרבה כפי שלא היו לנכדיו האחרים".
“לא להאמין על מה שוחחנו עם המנהיג הדגול. אפילו דיברנו על חיזור של בני הנעורים, והוא הסתקרן לדעת אין שיגענו את המדריכים שלנו בצבא ועל כל מיני תעלולים שעשינו בבית הספר. כתגובה בן–גוריון סיפר על תעלולים שהוא עשה בעבר הרחוק. זה היה משהו מדהים! כשראיתי שהשעה הלכה והתאחרה ומבחינתו המפגש יכול היה להימשך עד אין קץ, לקחתי על עצמי את התפקיד של סבתא ועשיתי סימן שיש לפזר את האסיפה. כשליוויתי את שני החרותניקים אל הדלת, הם אמרו - ‘אילו לכל אדם במדינת ישראל היה הצ'אנס להיפגש עם הזקן לשעתיים–שלוש, לא היו נשארים לו מתנגדים'".
“כשהבאתי אליהם בפעם הראשונה את דליה, שהייתה בחורה יפה ותמירה, היא באה בחצאית מיני, כפי שהיה מקובל בתקופה ההיא. סבתי, שהייתה לה לשון שלוחה, שאלה אותה ‘מה, אין כבר בד במדינה הזאת?'. ומה סבי אמר? ‘זה מתאים לה, כי יש לה רגליים יפות'. מאותו רגע דליה (מרצה לעיצוב ואמנית, שלפני ארבע שנים הלכה לעולמה בעקבות מחלה קשה ויריב נוצר את זכרה באהבה - יב"א) קיבלה אצלם חסינות".
בן–אליעזר אב לשלושה וסב לשמונה נכדים. בנו הבכור, אהוד (45), יצא לגמלאות משירותו כתובע צבאי בקבע, וסבא–יריב גאה בו על שפנה להוראת אזרחות “במקום לעשות המון כסף כעורך דין". “זה שהילד הלך אחרי ערכים ולא אחרי הכסף, זאת המחמאה הכי גדולה שיכולה להיות לדליה הנפלאה ולי", הוא מעיר. אחריו באים יואש, המשנה למנכ"ל טמפו, ואפרת, עורכת דין בחברת טבע.
התרעות פיקוד העורף