"למרות הלחות בכף היד, הצלחתי לפתוח אותה בקלות. כפיסי העץ קרקשו קלות, כמו מנגנים לי שיר אחרון. לשנייה אחת עצרתי, אבל לא היה מקום להיסוס, זה הזמן. משכתי מתוך הקופסה גפרור ושפשפתי אותו על דופן הקופסה. פעם, פעמיים, שלוש ארבע ו... כלום. הקופסה הייתה לחה מדי. רק שלא תהיה בעיה עם כולם. ניסיתי שוב ושוב וכל אותה העת מקשיבה לשקט מסביב. רק ציפור תועה קראה. לא לי. נשפתי החוצה מלוא ריאותיי וניסיתי לשפשף גפרור נוסף בצד הקופסה. רחש ההצתה שעלה מהגפרור לא הותיר לי זמן. קירבתי אותו אל החצאית הספוגה בנפט. חום גדול עלה".
("בערה", כתבה: אנונימית, מתוך "אמא הודו, אבא ישראל")
שזור, אם לשניים, מתגוררת כיום בחיפה אחרי 30 שנה שבהן חיה בתל אביב. היא גדלה במושב מצליח ולמדה בתיכון ברמלה. בעשור האחרון פעלה עם קבוצת נשים בלוד וברמלה מהקהילה שלה, "בני ישראל", שהגיעו לארץ מהודו בשנות ה־50 וה־60. "הפעילות ולימודי המחשבים שהבאתי במסגרת ניהול בית הספר לנשים הצמיחו קבוצה של נשים מהודו בלי שבכלל התכוונו לכך. הפכתי להיות חלק מהקבוצה, כי הייתי סקרנית להכיר את 'ההודיות', בעצם את עצמי. אחרי התגבשות, החלטנו להביא לתודעה את הנושא של נשים מהודו בישראל וגם את סיפורן של הקהילות ההודיות בישראל וההיסטוריה המושתקת שלנו".
"בישראל אנו מורכבים מארבע קהילות, שרובן עזבו את הודו עם הקמת מדינת ישראל (ישנה גם 'בני מנשה' – כס"ו). אין דמיון בשפה, במראה ובמנהגים הדתיים בין הקוצ'ינים ל'בני ישראל', אבל יש מכנה משותף חזק שקושר בינינו בצורה מדהימה. המאפיינים המובהקים של 'בני ישראל' הם שאנו לא באנו מהיסטוריה של 'גלות יהודית' טיפוסית של אנטישמיות. בהודו היינו שווי זכויות לאורך כל שנות הגלות בהודו. כיום שגרירות הודו פונה אלינו כ'הודים בגלות', וכשמגיע ראש הממשלה ההודי לביקור, הוא פונה לפגוש את הקהילה כולה כאילו הם עדיין 'הודים'. אנו הדיאספורה של הודו, וזה מדהים, כי ישראל רואה ביהודים בעולם דיאספורה".
"לאורך כל 70 השנה שאנו פה, גזענות היא חלק מחיינו בכל מקום, ואנו שותקים. קראתי לפני כמה שנים כתבה באחד המקומונים של תל אביב, שלועגת להודים. הכתבה שמורה עמי. בכתבה הוזכרו אורך הפין וגודל השדיים שבהם משתמשים בסרטים על הודים כדי ללעוג להם. קשה להאמין, אבל מדינת ישראל התקדמה יפה מאוד עם הסגנון הגזעני הזה".
אחד הסיפורים המדהימים עוסק במחאה הראשונה בישראל. כתבה שפורסמה בעבר בעיתון "מעריב", ששלח אל שזור החוקר ואיש הרוח ד"ר עמוס נוי, חשפה בפניה את השביתה הגדולה שערכו ההודים בישראל בשנות ה־50 המוקדמות. "המחאה של ההודים התנהלה באופן מדהים: מחאה לא אלימה, שביתת שבת בנוסח גאנדהי, שנכתב בעברית 'גנדי' בטעות. בגלל הארגון והתחכום של המנהיגים באותם ימים, ובראשם אייזיק דיווקר, הם השיגו יותר מרוב המחאות אם לא כל המחאות במדינת ישראל מאז. המחאה של ההודים הייתה מתוחכמת. ארגון מעולה יצר קשר עם עיתונות בינלאומית ויזם פנייה לראשי ממשלת ישראל והודו, וכך הצליחו להכניע את בן־גוריון. הוא קיבל את דרישת המוחים על האפליה והגזענות והחזיר את השובתים להודו".
ויש עוד גילוי. "לצערי, גיליתי שהישראלים אוהבים את הודו, אבל לא ממש מתעניינים בקהילות של ההודים בישראל. אני תוהה למה. יכול להיות גם שיש מקום לביקורת פנים־קהילתית, שלא ממש מתקיימת מאז שהקהילות מהודו התפרקו. הסיפורים שלנו הצליחו לתפוס את הרגע, לפני שהכל השתנה ואז התחיל להיבנות כאן מחדש".
"הדודה מרי ילדה את הילד שהיה ה'סברה', יליד הארץ הראשון שלנו. שלושה ימים אחרי הלידה, היה עליה למסור אותו לחדר תינוקות של הקיבוץ. לא עברו שבועיים וניגש אליה סדרן הקיבוץ ודרש ממנה לצאת לתורנות ניקיון. הדודה מרי אמרה שהיא מיניקה ואיננה יכולה לעבוד, והסדרן ענה לה שכולם חייבים לעבוד. הדודה מרי לא האמינה שאחרי שהפנה את גבו עוד הוסיף, 'עובדת אוכלת, לא עובדת לא אוכלת'"
("אמא הודו, אבא ישראל", כתבו: אילנה שזור וצאצאי אייזיק ודייזי דיווקר, מתוך "אמא הודו, אבא ישראל")
בישראל חיים כיום כ־120 אלף איש ואישה ממוצא הודי וצאצאיהם. ההיסטוריון אליעז דנדקר מונה חמש קהילות של עם ישראל שחיו בהודו: "בני ישראל" - ממדינת מהרשטרה, הקוצ'ינים - יהודים ממדינת קרלה בדרום הודו, הבגדאדים - יהודים מהגרי עסקים, רובם מיהודי עיראק, "בני אפרים" - החוזרים ליהדות לאחר התנתקות ארוכה ו"בני מנשה" ממיאנמר שעל גבולה הצפוני של הודו. קהילת "בני ישראל" גרה אלפי שנים בהודו, כנראה מתקופת בית המקדש הראשון או לאחר גזירות אנטיוכוס הרביעי בשנת 175 לפני הספירה. היא קיימה את מצוות הדת ושמרה על מסורתה בדבקות. כינויה בהודו היה "שומרי השבת ואוצרי השמן" בשל שמירת השבת ומקצוע אצירת השמן שהיה אופייני לה.
בסדרת מאמרים שפרסמה באתר "העוקץ" עם דנדקר כתגובה לציון "יום הפליטים היהודים ממדינות ערב", מספקת שזור הצצה למציאות של היהודים ההודים. לאורך השנים, היא מספרת שם, הקהילה העבירה את המסורת בצורת סיפורים בעל־פה ושאפה לחזור לארץ האבות. כמו רוב קהילות ישראל בעולם, המתינה לבוא המשיח. במהלך השנים הקשר עם שאר קהילות ישראל נותק וחודש עם ביקורו של דויד הסוחר, אחי הרמב"ם, בשנת 1169 לספירה, שבמצוות הרמב"ם עדכן את הקהילה בחידושי היהדות. הקשר בין הקהילה לשאר עם ישראל נותק וחודש עד לתחילת ההשתלטות הבריטית על הודו בשנת 1662. הקהילה הפכה בהדרגה מקהילה כפרית לעירונית ברובה. חלק גדול מחברי וחברות הקהילה רכשו השכלה, ורבים מהגברים התגייסו לצבא ההודי־בריטי. במהלך השנים נערכו ביקורים של אנשים מהקהילה בארץ ישראל, שהמוקדם שבהם התרחש ב־1850. הכמיהה לציון הייתה בלבה של הקהילה, אף שלא סבלה מרדיפות ואפליה בחוק או בחברה ההודית.
בשנת 1897 שלח תיאודור הרצל הזמנה לקהילה להשתתף בקונגרס הציוני הראשון. למרות תמיכתם בעיקרון הרעיוני של התנועה הציונית, בני הקהילה סירבו בנימוס להשתתף בקונגרס, ממניעים משיחיים. החל מאמצע שנות ה־30, החלו צעירים מהקהילה לאמץ את החזון הציוני שהביאו השליחים של קרן היסוד והסוכנות היהודית להודו וחלמו על חלוציות בארץ האבות, ציון. כמו כן, התארגן גרעין של חלוצים וחלוצות במומבאי, וכשהגיעו נציגי הקיבוץ אפיקים, הם גייסו אותם להכשרה בקיבוצם והבטיחו לתמוך בהם בהקמת הקיבוץ הדתי הודיה.
באותן שנים גם הייתה תופעה של צעירים הודים נלהבים שנסעו לאנגליה ומשם לארץ ישראל המנדטורית, התגייסו להגנה או לאצ"ל וניסו להשתלב בחיי היישוב. טיפין־טיפין הם הגיעו וניסו להשתלב ביישוב העברי. עם הקמת המדינה ועליית הגרעין החלוצי ההודי בשנת 1949, החלה הקהילה היהודית בהודו להתפרק, ועד שנות ה־70 עזבו הרוב. כיום נותרו בהודו כמה אלפים מ"בני ישראל".
"בזמנים שכל האחרים איבדו שליטה והרגו זה בזה בהודו, היה סבי מהאנשים הבודדים שידעו לעשות את הדבר הנכון. סבי היה אדם מיוחד במינו, מכובד, חכם ומקור גאווה לכולם, כי ידע להתחשב באנשים בחברה כולה ולא רק בבני עדתו. אין פלא שהמוסלמים כינו את סבא 'באבן בהיי' שמשמעותו 'אדון אח' וההינדים כינו אותו 'באבן שט' שמשמעו 'אדון מכובד'. אלה ואלה רחשו כבוד לסבא, כי הוא עצר את האלימות והאכזריות שהייתה בעיר שלנו. כיום אנו צריכים מנהיגים דגולים כמו סבא שמואל, שינהגו בצורה כזו"
אנני רוהקר מלוד, אם לשני בנים ושתי בנות, סבתא לנכדים ולנינים, עלתה לארץ מהודו בשנת 1964 עם שלושת ילדיה הגדולים. כאן ייסדה את "ארגון נשים יוצאות הודו" ("מיילה מנדל לוד" בהודית), שהיה פעיל בהודו, הוקם מחדש בישראל ויחגוג בקרוב יובל להיווסדו. "אחד הזיכרונות המוקדמים שלי הוא הנסיעה שלי עם סבא על עגלה עם שוורים למעבה היער, שם ראיתי בפעם הראשונה את הטווס רוקד לטווסה עם הזנב המפואר שלו", מספרת רוהקר. "לעולם לא אשכח את הרגע הזה, שסבא אמר לי 'ששש...' והסתכלנו ביחד בטווס הרוקד. זה היה כמעט לפני 80 שנה, וכשסיפרתי את הסיפור על סבא, נזכרתי ברגע הזה".
"למה כתבתי את הסיפורים? הסיפור 'בין המחנות' עוסק בסבא שלי", היא ממשיכה. "סבא היה חשוב לי, כי הוא בנה הרבה דברים טובים לקהילה של 'בני ישראל' בהודו. הוא גם בנה את התשתיות בכפר סריוורדן בהודו, שעד היום עובדות שם. הוא היה חזן ובעל אדמות וחבר מועצת הכפר. היה חשוב לי לשמור את השם של סבא. היינו שש אחיות, ובגלל סבא כולנו התקדמנו בחיים. כשהתחילו הפוגרומים בין ההינדואים למוסלמים, סבא עמד בין המחנות והפסיק את הטבח".
"אין הבדל. שם המצב היה אחר, אנשים אחרים, היו עניים, ולנו היה טוב מאוד שם, הייתה לנו אדמה רחבת ידיים, והיו שני בתים. היו חיות ולא הייתה בעיה כלכלית. ההודים לא אוהבים ריב, תמיד רוצים לשמור על הדת שלנו ועל 'בני ישראל'. פה מצבנו לא רע, עבדתי 33 שנה כפועלת בתדיראן. זו הייתה פרנסה טובה. הילדים למדו, הבת עובדת באוניברסיטה. עברנו הרבה, צחקו עלינו וקראו לנו 'הודו גלי גלה'. זה כואב לי, גם לאחרים. בגלל זה נהייתי פעילה, רציתי להראות לכולם שיש לנו תרבות".
"יש המון דברים שאדם יכול לעשות כדי להתגבר על קשיים, אבל אין כמו התמיכה שהוא מקבל מהמשפחה ומהחברים. זכיתי להכיר אנשים פורצי דרך כמו אייבי נתן, לוחם השלום המנוח, ומאסטר זובין מהטה, שבדיוק מונה למנצח לכל חייו. אני זוכרת במיוחד שיחה אחת איתו, שהשפיעה עלי ממש אחרי סגירת המסעדה הראשונה. הוא היה עסוק בתכנון היצירה שעליה הוא עמד לנצח בתזמורת הסימפונית של ישראל. הוא דיבר על הדרך הנכונה לשלב את כלי הנגינה - ואני חשבתי על הגראם מסאלה, תערובת התבלינים המיוחדת שלנו. הבנתי שגם מסאלה היא יצירה. יש מסאלה לטעם, יש מסאלה של ריח, והעיקר הוא בשילוב 'כלי הנגינה' של הטעם: המרכיבים"
("דרך האוכל שלי", כתבה: רינה פושקרנה, מתוך "אמא הודו, אבא ישראל")
זה שנים רבות שרינה פושקרנה, שעלתה מהודו ב־1982, מתפקדת כשגרירה של התרבות ההודית בישראל. ב־2004 קיבלה תואר כבוד מלשכת המסחר ישראל־אסיה על הבאת תרבות הודו לארץ, אבל מבחינתה לא מדובר בהישגים אישיים. "זה לכל ההודים בישראל", היא אומרת. "זה כבוד לקהילה ההודית בארץ, וכולם רואים שיש צד אחר של הודו. לא כמו שנדמה, שהכל שם עוני.
"בסיפור שלי בספר סיפרתי איך קירבתי את האוכל ההודי לישראלים", מספרת פושקרנה. "היום אני מתרגשת לראות דור שני ושלישי לעולי הודו שבאים למסעדות כדי להתגאות בהודו. בתמורה קיבלתי מהישראלים הרבה אהבה בכל פינה. לספר את הסיפור האמיתי של חיי זה לעשות התבוננות על מה שעברתי. היה לי קל לספר, כי זה לא אני לבד. עשיתי זאת עם המשפחה שלי שנתנה לי את הכוח".
התרעות פיקוד העורף