י' (76) הוא ניצול שואה המתגורר בבת ים עם אמו בדירת חדר וחצי ישנה. כניצולי שואה הם מתקיימים בזכות פיצויים וסיוע מהמדינה ובו בזמן נתמכים בידי עמותת חסדי נעמי. כיוון ששבר את רגלו לפני כמה חודשים והוא מרותק לביתו בשל הליכי שיקום, י' מקבל מהעמותה את סל המזון עד הבית. "העוני אינו הבעיה היחידה" הוא מספר בעצב, "הבדידות קשה לא פחות. היא הורגת אותנו מבפנים. מה שאנחנו מקבלים, כולל הפיצויים, לא מספיק כדי לגמור את החודש. אנחנו תמיד סופרים כל שקל ומנסים לחשב מראש אם יישאר כסף להוצאות הבית, למזון ולבריאות. אם לא, בכל פעם מחדש מתכננים מראש על מה נוותר. אלה לא חיים. אני מרגיש שהשלטון שכח את הקשישים שחיים בקושי ואת שורדי השואה שבינינו”.
אף שכ־21% מהאזרחים הוותיקים בישראל חיים מתחת לקו העוני, המחסור המחריף שעליו מדברים בעמותות הרווחה פוגע קשות גם באוכלוסיות אחרות.
בחסדי נעמי מדווחים על עומס פניות גדול מכפי שהיה בשנים קודמות, ולראשונה השנה חל גידול גם במספר הנערים והנערות הפונים בשם משפחותיהם לקראת חלוקת המזון לחג.
"אלו ילדים שהעוני הוא חלק קבוע מחייהם", אומר משה כהן, מנכ"ל העמותה. "אנחנו מזהים מגמה מדאיגה. זאת, נוסף לפניות של הנזקקים הקבועים שבהם העמותה תומכת. התחושה היא שאנחנו לקראת משבר אסטרטגי וצריך להפעיל משאבים גדולים יותר כדי לעמוד בביקוש. יש צורך להגדיר את העוני כאיום על הכלכלה ולייצר פעולות עומק כדי לפתור את הבעיה".
התרעות פיקוד העורף