"בטח. כשיסמין הייתה בת ארבעה חודשים ראינו את המקום, וזה מצא חן בעינינו. הוא היה מאוד נקי, וזה היה מאוד חשוב לי. כמו כן, ראינו שיש שם מצלמות, היו גם הרבה משחקים. לכאורה היה נראה שיש שם כל מה שילד זקוק לו. ואז בגיל חצי שנה, בספטמבר, שמנו את יסמין בגן. בקבוצה שלה היו 16 ילדים, מגיל שלושה חודשים. יסמין הייתה שם שמונה חודשים וכמה ימים".
"הייתי אז בעבודה בפתח תקווה. כל כך נבהלתי, והתחלתי לצעוק. רציתי להתקשר לבעלי, חשבתי שזה שקר, שזה לא יכול להיות, איך זה שהיא לא נושמת? הגעתי לגן אחרי כמה דקות, ראיתי משטרה, אמבולנס. הם לא נתנו לי להתקרב לילדה, כי עשו את כל המאמצים כדי להציל אותה. אני חושבת שאף פעם בחיים שלי לא אשכח את זה. בזמן הזה כשהיינו בגן עוד לא אמרו לי כלום, רק רצו להרגיע אותי. ואז הסיעו את הילדה לבית החולים,
"בעלי צפה בו ראשון, כי היה לי קשה מאוד לצפות בזה. אבל אחר כך כן החלטתי לצפות בו, כי רציתי לראות את הילדה ברגעיה האחרונים. אני מאוד מתגעגעת אליה, וכשראיתי את כל מה שהתרחש שם, היה לי מאוד קשה. ראיתי מה הסייעת עושה, איך הילדה מתייסרת. רציתי פשוט לצרוח".
"קודם כל, שידרשו שבכל גן יהיו מצלמות וידיאו, ושבכל רגע יוכלו לראות מה הילדים שלהם עושים. ואף פעם אסור לסמוך ב־100% על המטפלות והסייעות בגנים. אני בטחתי, אני האמנתי. למשל, אצלנו במולדובה נותנים את הילד לגן בגיל שלוש שנים, כשהוא כבר יותר חזק ויכול לדבר. אבל כאן בישראל אמהות נותנות ילדים לגן כבר בגיל שלושה חודשים, כי צריך ללכת לעבוד. ואיך ילד בגיל כזה קטן יכול להגיד משהו? הוא הרי לא יכול להגיד שפגעו בו. לכן אף פעם אל תסמכו על מי שעובדים בגן. אנשים כל כך מזייפים. הם מחייכים אליך בפנים, ומהגב תוקעים לך סכין".
התרעות פיקוד העורף