"בהתחלה היה בי הרבה כעס, הרבה תסכול. הרגשתי שאף אחד לא מצליח להבין אותי ואת הכאב שעובר עלי. מצאתי את עצמי נפגשת עם המוות, לא רק של דימה ז"ל אלא גם של עצמי. הרגשתי שאין לי בשביל מה לחיות. הייתי בדיכאון מאוד עמוק שגרם לי לדלקת פרקים, לפריצת דיסק ולפיברומיאלגיה", מספרת צליל עורי.
"כשהגעתי למטפל שלי, הוא אמר שאני נמצאת במצב הכי נמוך שאפשר להיות בו, ושמפה אפשר רק לעלות", היא אומרת. "את הגוף שלי, שהיה מאוד חלש, שיקמתי דרך זה שהלכתי ללמוד הדרכת פילאטיס. חשבתי גם שלא אמצא יותר אהבה. הייתי מאוד סקפטית לגבי זה. חשבתי שלא אצליח לפתוח את הלב מחדש, ואילו היום אני יכולה לומר שיש לי בחור מדהים, אהבה חדשה. עמית, בן זוגי, בהחלט מקבל ומכיל את כל הסיפור שלי. הכרנו לפני כחצי שנה במפגש משותף של חברים. המבט שלנו נפגש והיה עניין. החברים סיפרו לו שהוא נכנס לסיפור עם מישהי שאיבדה חבר, שזה מורכב. אני חושבת שדווקא זה מה שעניין אותו. זה לא הרתיע אותו, להפך".
• • •
לויטס, בן 25 בנופלו, היה במשך חמש שנים בן זוגה של עורי (27), היום מדריכת פילאטיס, שגדלה בקיבוץ מרום גולן וכיום מתגוררת במושב שאר ישוב. אליהו, בן 22 בנופלו, היה בזוגיות של שבע שנים עם אלה בר (26) מתל אביב, היום עובדת בגן ילדים. ריימונד, שנהרג בגיל 19 וחצי, היה במשך שנה וחצי בקשר זוגי עם שחר מרקיאר (21), חיילת משוחררת מקיבוץ גזית, העוסקת בתחום החינוך.
כעת שלוש החברות נזכרות בבני הזוג האהובים שלהן, מספרות על ההתמודדות שחוו בשנים האחרונות, ומתארות את השינוי הגדול שחל בהן בעקבות הטרגדיה. "זו בומבה רצינית", אומרת בר. "זה משנה לך את כל ראיית החיים, את כל החשיבה, את כל הדרך שחשבת שתהיה לך. זה לשנות מסלול לגמרי".
צליל ודימה הכירו זה את זה בצבא. "שירתי בחטיבה 7, בגדוד 75 של חיל השריון. הייתי פקידה פלוגתית ודימה היה סמ"פ", מספרת עורי. "הקשר בינינו נוצר די במיידי. דימה היה בן אדם מאוד חברותי וכריזמטי, עם הרבה שמחת חיים, מנהיג באופיו. הוא היה מאוד צנוע ורגיש ואהב ליהנות מהטוב של החיים. היה לנו טרקטורון, טסנו יחד להודו, לאיטליה, ובילינו הרבה עם המשפחה והחברים".
"נדב ואני הכרנו במסיבת יום הולדת של חבר, הייתי אז בת 16", מספרת מרקיאר. "חבר טוב וחברה טובה שלנו החליטו שאנחנו צריכים להכיר ושלחו אותנו לבד החוצה בתירוץ כלשהו. משם הכל היסטוריה. הייתי ממש צעירה, ממש ילדה. בגיל הזה עדיין לא מדברים על חתונה, אבל ברור שזו הייתה אהבה גדולה. נדב היה האדם הכי חברותי שאני מכירה. הוא אהב אנשים בצורה ממש מיוחדת, וגם ממש אהב כל דבר שיש לו גלגלים: אופניים, אופנוע, ג'יפים. הוא היה בחור של שטח, של אקסטרים. מאוד משפחתי, מאוד מנהיג כזה".
"פז ואני הכרנו בקורס מד"צים של השומר הצעיר", מספרת בר. "היינו במחנה של כמה ימים, דיברנו וידענו מהרגע הראשון שזה יהיה לתמיד. פז אהב בעיקר לטייל, להיות עם חברים, התנדב תמיד לעזור. הכל היה אצלו באהבה ובחיוך. היו לו לב ענק ועיניים טובות כאלה שממיסות אותך ואין לך איך לעמוד בפניהן. בצוק איתן כבר הייתי משוחררת מצה"ל, חיכיתי שפז ישתחרר, שנגור יחד, שנטייל, שנמשיך את החלומות שלנו. גם על חתונה כבר היה דיבור בינינו, כבר ידענו מה יהיה שיר הכניסה שלנו".
• • •
עורי: "גם לי הייתה תחושת ביטחון מאוד גדולה. דימה גם כל הזמן דאג להגיד: 'אל תדאגי, לא יכול לקרות כלום, הכל בסדר'. מאז שהחל צוק איתן היינו בקשר טלפוני. ביום שזה קרה, היה לי מבחן בבוקר, וכבר אז היו לי בחילות וכל מיני תחושות בבטן. התקשרתי לחברות שלי להגיד שאני מרגישה שמשהו לא בסדר, ויותר מאוחר הודיעו לי שדימה נהרג. אמא של דימה התקשרה להורים שלי, ואבא שלי הודיע לי ש'אין דימה יותר'".
מרקיאר: "זה באמת משהו שמרגישים. אנשי קצין העיר הגיעו לבית של נדב בשתיים בלילה בערך, ואחר כך אבא של נדב התקשר להורים שלי. ההורים שלי העירו אותי בשלוש וחצי בלילה ואמרו שהוא נפצע ושצריך לנסוע לבית שלו. אני שאלתי למה לבית ולא לבית החולים? הבנתי שלא מספרים לי את כל האמת. כשהגענו לביתו, גם אף אחד לא אמר לי 'נדב נהרג'. אמרו לי ש'אין יותר', כל מיני צורות של סוף, אבל ללא המילה 'נהרג'".
בר: "נפגשנו כשבועיים לפני שפז נהרג. צוק איתן היה מבצע שבו רוב האנשים שאני מכירה היו בפנים. חששתי לגבי כולם, ואילו לגבי פז - ברור שדאגתי, אבל בתוך תוכי האמנתי שלא יכול לקרות לו כלום. ביום שהוא נהרג הייתי בעבודה. כולם סביבי כבר ידעו את זה, פשוט מאוד ניסו למנוע ממני להגיע לטלפון או לאינטרנט, כי ההורים שלי היו בדרך אלי לבשר לי. אבא שלי נכנס אלי לעבודה, ואז כבר ידעתי שמשהו קרה".
עורי: "גם אני הרגשתי ככה. זה גם קרה לנו בגיל מאוד צעיר. אני למשל לא חוויתי עד אז מוות של אדם כל כך קרוב. זו פצצה שאת מקבלת לפנים, לנשמה. משם זו בחירה אם לחיות או להישאר עם המוות. המוות מלווה כל הזמן, אבל זה תהליך התפתחותי מאוד גדול, ובאמת גיליתי בעצמי הרבה כוחות שלא חשבתי שקיימים".
בר: "זה סרט, אי אפשר באמת להבין את זה".
מרקיאר: "תקופה מאוד ארוכה, בגלל הקושי והתסכול שחוויתי, בגלל שנשמטה לי הקרקע מתחת לרגליים, גם לא הכרתי את עצמי. היה לי קשה לפגוש אנשים, לתקשר. היה לי קשה לבצע פעולות כמו לקום, ללכת, לחייך. שכחתי בכלל איך עונים להודעה בטלפון. לא הייתה לי אנרגיה לעשות פעולות בסיסיות. התעסקתי רק באיך עוברים את השנייה הקרובה".
מרקיאר: "איך הוא עושה את זה, צליל?".
עורי: "זאת שיטה שנקראת NSA, אני מטופלת בה שלוש שנים. בשנה הראשונה נעזרתי גם בקבוצה שפתחה עמותת 'הותיר אחריו חברה' - העמותה לתמיכה בחברות חללי צה"ל. זו הייתה נקודת האור היחידה שלי. הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי, חוץ מאלה שעברו את מה שאני עברתי. בשנה הראשונה גם היה בי הרבה כעס, בעיקר על כל הסיטואציה. למשל על איך שמתייחסים אלייך כחברה של נופל, שלא מודיעים לך על נפילתו באופן רשמי. גם שמעתי כל מיני הערות שמה שאני רוצה זה כסף מהמדינה".
בר: "התחושה שלי כיום שונה לגמרי מאשר לפני ארבע שנים. העיבוד של האבל שונה לגמרי. הכאב נשאר אותו כאב, אותו חוסר, אבל זה פשוט משנה צורה ומקבל משמעויות אחרות וראייה אחרת. בשנה הראשונה את סביב זה, עסוקה בזה, כי זה מאוד טרי, מבלבל, לא מוסבר, ואין לך איך להתכונן לזה. לאט־לאט, עם השנים, האסימונים נופלים. בשנה הראשונה עדיין מאוד ציפיתי וחיכיתי שפז יחזור. לא באמת הבנתי עד הסוף את מה שקרה. אגב, בשנה הראשונה דווקא הייתי מאוד אופטימית. הייתי עטופה באנשים, במשפחה, בחברים, וקיבלתי המון אהדה מכולם. אני חושבת שבאותו זמן לא נתתי לעצמי להבין את מה שבאמת קרה. דווקא עכשיו זה יותר קשה לי".
מרקיאר: "גם אצלי הזיכרון תמיד נמצא וקיים, הוא אף פעם לא נעלם, אבל משנה צורה. בשנה הראשונה זה היה העיסוק המרכזי שלי בכל רגע נתון. היום זה נמצא בכל רגע נתון - אבל כבר לא העיסוק המרכזי שלי. השנה הראשונה הייתה מזעזעת. אי אפשר להסביר את זה במילים. זה איזשהו בור ממש. מבחינתי, זו הייתה מלחמה חדשה לקום כל בוקר. וגם ללכת לישון. לא הבנתי איך אני אמורה לקום ולהסתובב בעולם ולחיות את החיים שלי. לא הבנתי איך העולם ממשיך להסתובב ואיך החיים ממשיכים, ואיך האסון הזה שקרה לא גרם לו להפסיק לעבוד".
"גם אני השתתפתי בקבוצת תמיכה של עמותת 'הותיר אחריו חברה', שהייתה נקודת אור די יחידה עבורי", משתפת מרקיאר. "שם הרגשתי שאפשר לנשום. מעבר לכך הייתי גם מטופלת בטיפול פרטני וחייתי עם אנשים שממש קיבלו אותי והיו שם בשבילי. נעזרתי המון במשפחתו של נדב. פשוט ביליתי אצלם המון זמן, וכל התחושות שלי היו מקובלות ולגיטימיות. כיום גם לי יש זוגיות חדשה, כבר יותר משנה".
בר: "הבחירה שלי בחיים מתבטאת גם בלהמשיך לחיות ולאהוב. אני נמצאת בזוגיות כבר שנתיים וחצי. זה קצת מחולק אצלי. יש לי את האהבה הגדולה לפז, שפעם מורגשת יותר, פעם פחות. כשאני למשל מגיעה להורים שלו, אני כאילו מרגישה שהוא חי, וזה מעורר אצלי את הכל. ויש לי את האהבה שלי לדור, בן זוגי הנוכחי. דור מאוד מכיל, מאוד מבין ויודע בדיוק איך להתמודד עם כל זה".
• • •
שלושתן מודות שלמרות האהבה החדשה שמצאו, עדיין הגעגועים לבני הזוג הקודמים מלווים אותן. "זה משהו שמלווה אותך יום־יום", אומרת עורי. "זה לא נשכח, זה צרוב. חלק מהסיפור. דימה הוא אדם שחוויתי איתו חלק גדול מאוד מהחיים שלי. ממש התבגרתי עם דימה, הפכתי מילדה לנערה בקשר הזה וקיבלתי ממנו הרבה כלים. דימה תמיד שם, דימה תמיד נמצא, הוא לגמרי חלק מאוד משמעותי מחיי. זה משהו שלעולם לא יישכח, זה מלווה אותי בלב, ותמיד יהיה לו שם מקום. בהתחלה אין אמונה. את לא רואה אופציה לפתוח את הלב למקום חדש, את חיה בזוגיות עם אדם מת. ואז באיזשהו שלב נופל האסימון שהחיים ממשיכים, והחיים באמת הפתיעו אותי והלב נפתח מחדש".
"ברור שיש געגועים, יש גם געגועים למה שאני הייתי פעם", אומרת מרקיאר. "זה תמיד גם נהיה קשה יותר סביב יום הזיכרון, סביב הקיץ, סביב יום ההולדת שלו או סביב כל תאריך שמזכיר משהו. אבל אני גם יכולה להגיד שאני ממש שלמה עם החיים הנוכחיים שלי ושטוב לי".
"יש כל הזמן געגוע. זה משהו שמלווה אותך כל יום, כל רגע, גם אם זה רגע טוב. אי אפשר למחוק את זה", מוסיפה בר.
עורי: "אנחנו נמצאים מדי פעם בקשר".
בר: "הקשר ביני ובין ההורים של פז הוא מאוד מיוחד. הם ההורים השניים שלי לכל דבר. אני משתדלת לבוא אליהם כשאני יכולה. הם מאוד מחזקים אותי ונותנים לי את האהבה הכי גדולה שיכולתי לבקש. הם מאוד מעריכים את המקום של פז אצלי ואת מה שהיה לנו ביחד".
• • •
כאמור, שלוש הנשים הצעירות קיבלו במהלך השנים האחרונות תמיכה מעמותת "הותיר אחריו חברה" - לתמיכה בחברות חללי צה"ל (girlfriendsidf.org.il). בשנת 1997 נהרג סגן אבי בוק ז"ל בלבנון, והותיר אחריו את בת זוגו, מיכל. כאשר אמה של מיכל, פיליס חיימוביץ', נוכחה לדעת כי בתה אינה זכאית לקבל שום תמיכה מהמדינה, היא החליטה ליצור עבורה קבוצת תמיכה של חברות שכולות.
הפעילות למען מיכל הובילה את חיימוביץ' יחד עם בתה השנייה, עו"ד תמר חיימוביץ'־ריכטר, להקים את העמותה לתמיכה נפשית למען חברות חללי צה"ל. העמותה החלה את פעילותה בשנת 1998, משתפת פעולה עם מערך הנפגעים של צה"ל ונתמכת על ידי משרד הביטחון ותרומות של אנשים פרטיים. כ־40% מכלל חללי צה"ל היו בזוגיות, אך טרם נישאו. מטרת העמותה היא לתמוך נפשית בבנות ובני הזוג של חללי צה"ל, ללוות אותם ולהעניק להם כלים שיאפשרו להם לחיות לצד האבל ולא בצלו.
בעקבות מבצע צוק איתן, ובסיוע ח"כ עליזה לביא, הגיעה העמותה לשני הישגים משמעותיים: במרץ 2017 אגף הנפגעים בצה"ל הסדיר נוהל הודעה לחברה על כך שבן זוגה נהרג; ואילו במרץ 2018 נציבות המדינה אישרה שינוי ולפיו חברה שכולה תהיה זכאית לצאת לחופשה במהלך ימי השבעה וימי הזיכרון, שלא על חשבון ימי החופשה השנתית.
"כשפז נהרג, לא הרגשתי אמפתיה מצד הגורמים הרלוונטיים", אומרת בר. "דברים בסיסיים, למשל גורם צבאי שיענה לך מה קרה לפז כשהוא נהרג. גם בשבעה התעלמו ממני לגמרי. אבל אני עכשיו כבר פחות מתעסקת במה לא עושים לי או במה המדינה לא נותנת לי. אני מאוד שלמה עם המקום שלי עם פז, אני יודעת מה הייתי בשבילו, וכרגע זה מה שחשוב לי. אין לי רצון וכוחות גם להוכיח את המעמד שלי לאנשים. זה שואב המון כוחות. נעזרתי במפגשים הקבוצתיים של העמותה, והעמותה גם מממנת את המפגשים הפרטניים שלי עם פסיכולוגית. מתנדבות העמותה ממש עוטפות אותך, הן באמת מצילות אותנו".
מרקיאר: "אני חושבת שהרגעים הבאמת שמחים הראשונים שלי היו בערך שנה אחרי האסון. יצאתי עם חברה לטיול בארצות הברית, ורק כשהייתי במרחק חצי עולם מכאן הרגשתי שאני שמחה לרגע".
בר: "אני מניחה שהיו לי המון רגעים של שמחה אמיתית. אני בחרתי להמשיך לחיות. יש שמחה ואופטימיות שמלוות אותנו, זה מה שמחזק אותי להמשיך הלאה. אני גם יודעת שפז היה רוצה שאמשיך קדימה. אני בטוחה שהוא היה רוצה שאהיה שמחה".
התרעות פיקוד העורף