בחודשים שלאחר מלחמת יום הכיפורים שהתה בישראל משלחת צבאית אמריקאית גדולה, מכל הזרועות. חבריה למדו את פרטי המלחמה, את הנתונים המבצעיים, לרבות מבצע צליחת תעלת סואץ. כעבור זמן רב פרסם אחד החוקרים האמריקאים, מהאקדמיה של הצי, מאמר בכתב העת של הזרוע הימית של הכוחות המזוינים. הוא קטל בו את תפקוד צה"ל במהלך מבצע אבירי לב, פעולת הצליחה. את הביקורת המושחזת שלו סיכם בכך שלישראל היה מזל בקרב הצליחה. הוא הוסיף באירוניה: על הקוראים להמיר את דתם ליהדות, שהרי אלוהים בירך את היהודים במזל שאין דומה לו.

האלוף בדימוס יעקב (ג'קי) אבן, ששימש במבצע כסגנו של מפקד אוגדה 143, אריק שרון, ופיקד על קידום הגשרים לתעלה ועל הקמתם, חיזק את הערכת החוקר האמריקאי, אולי בלא שהתכוון. הוא סיפר בראיון לתא"ל בדימוס אביגדור קהלני שאור ליום חמישי, 18 באוקטובר 1973, נקרע על התעלה גשר יוניפלוט (גשר שהורכב ממצופי פלדה המכונים "פונטון" הממולאים בקצף מונע חדירת מים - א"מ), היחיד שצה"ל הצליח להקים, אחרי ארבעה ימים של שימוש בו.

עד אז צלחו את התעלה רק טנקים אחדים מאוגדת אברהם אדן (ברן), שאמורה הייתה, לפי פקודת המבצע, להעביר כבר ביום הראשון ללחימה את כל הכלים שלה ממזרח לתעלה, ולהתקדם דרומה לעבר העיר סואץ.

יעקב ירושלמי. צילום: אלוני מור

לדברי אבן, "לא היה לי אפילו גשר אחד. בפוטנציה היה לי גשר הגלילים, אך ציר טרטור היה חסום, כך שהסיכויים שיגיע לידינו היו קלושים. התמסחים (רכבים אמפיביים, שיכולים לנוע ביבשה ובמים - א"מ) גם החלו להיפגע, מה שהפחית גשר נוסף מהפוטנציאל. גשר אחד שהקמנו, גשר הניצחון, ניתק. אותו גשר שצה"ל היה אמור לעבור בו בליל ה־17 בחודש ובכך לקבוע את תוצאות המלחמה - ניתק. זו הייתה תחושה שלא תתואר.

"'תראה, אין להם שם גשר', אמר לי קצין צעיר, איש הנדסה בשם ירושלמי. 'איך הם לא עשו כל מאמץ להוריד את הגשר הזה?'. כוונתו הייתה לגשר הצנע שנמצא בזיקים. נכון, הוא לא קלט את התמונה, גם לא את המשמעויות של גורם הזמן, אבל בסופו של דבר הוא שדחף את הגשר לרפידים עם אנשי הנדסה נוספים, ומשם הם הגיעו לתעלה. הבחור הגיע עם הגשר, ומובן שבלי שום אלתור אי אפשר: בין השאר אורך הגשר היה 80 מטר בלבד. על מנת שיגשר בין שתי הגדות, היה עלינו לצרף אליו דוברות. ברגע האחרון השקנו אותו, והכל תחת אש".

פעולה במחתרת

על פי תכנון מבצע אבירי לב, עוד ב־15 באוקטובר בלילה, שעות אחדות אחרי תחילת המבצע, שני גשרים - גלילים ודוברות היוניפלוט - היו אמורים לגשר בין שתי הגדות של תעלת סואץ. עליהם היו אמורים לנוע מאות טנקים, נגמ"שים וזחל"מים של אוגדות שרון וברן, יחד עם אלפי כלי רכב רכים. אם אחרי כמה ימים, ב־18 באוקטובר אחרי חצות, לא היה אפילו גשר אחד, מקבלת תוקף הטענה של החוקר האמריקאי שהתאוששותו של צה"ל הייתה עניין של מזל, ולא כתוצאה של איכות צבאית גבוהה.

סיפורם של גשר הצנע ושל מפתחו, המהנדס רס"ן בדימוס יעקב ירושלמי, שרוב הישראלים לא שמעו עליהם כלל, משקף את המזל הזה. "את השם 'צנע' הציעה אשתי גילה", מספר ירושלמי, "כי הוא פותח במחתרת ללא אישור וללא ידיעה של רוב מפקדי צה"ל, ובייחוד של המפקד העליון על מערך הצליחה, סגן הרמטכ"ל ישראל טל (טליק). הוא פותח כמעט ללא תקציבים. כשהתחיל מבצע אבירי לב רק מעטים מאוד ידעו על קיומו".

איך הגעת לרעיון ולתעוזה לפתח גשר במחתרת? זה מקרה יחיד במינו בתולדות צה"ל.
"לקראת סוף שירות החובה שלי השתחררתי שחרור מוקדם כדי ללמוד בטכניון: הנדסה חקלאית לתואר ראשון וקונסטרוקציה לתואר שני. במקביל נכללתי בצוות של אנשי מילואים של הטכניון שתכנן עבור תח"ש (תורת חיל שריון - א"מ) כל מיני אמצעים. פיתחנו רעיונות לגשרים, אבל הם נשארו על הנייר ולא יצא מזה כלום. כשהגעתי למסקנה שאינני ממצה את עצמי שם, עברתי במילואים למדור צליחה בחיל הנדסה. שם עסקתי בפיתוח אמצעים לגרירת דוברות היוניפלוט למים, ובפיתוח מחברים מהירים בין הדוברות במים, כדי ליצור גשר. פיתחנו חיבור מהיר באופן מדהים, אך הוא לא יושם במלחמה.

"כשסיימתי את הלימודים, חזרתי לצה"ל להשלים את שירות החובה ונשארתי עוד שנה בקבע. צורפתי ליפת"ח (יחידה העוסקת בפיתוח אמצעי לחימה - א"מ) ומוניתי לראש מדור ניסויים. הייתי חבר בכל ועדות הפיתוח של הגשרים והשתתפתי בכל הניסויים. טליק הקדיש אז את רוב המשאבים לפיתוח גשר הגלילים, שפותח ביפת"ח, והפסיק להקצות משאבים עבור שיפוץ התמסחים. הוא צמצם גם את התקציב לפיתוח גשר דוברות היוניפלוט. קבע כי ניצור רק 24 דוברות, עבור שני גשרים על תעלת סואץ, ללא מלאי להחלפת דוברות שייפגעו, כפי שאכן קרה במלחמה. זו הייתה החלטה בלתי מקצועית. ללא גשר הצנע היא הייתה עלולה להכשיל את מבצע אבירי לב".

האם הבעת את דעתך נגד החלטותיו של טליק, שהכל פחדו ממנו בצה"ל, אפילו גיבורי הגיבורים?
"באחת הישיבות שבהן הוא השתתף קמתי ואמרתי שזאת טעות לא לשפץ יותר תמסחים. הם יכולים להגיע בקלות לתעלה, כפי שאכן קרה, ואילו גרירת גשר הגלילים לאורך הדיונות תהיה קשה, אולי לא אפשרית".

גשר הגלילים. צילום: רון אילן, במחנה

מדוע טליק התעקש כל כך לפתח את גשר הגלילים?
"לקראת מלחמה אפשרית מול מצרים ביסס צה"ל את התוכניות שלו על צליחת תעלת סואץ. גיסות השריון דרשו לפתח גשר סער, שאפשר להתקינו על המים תוך כמה דקות, ולהעביר בו מיד מאות טנקים. הרעיון של טליק ושל מפקד יפת"ח, אל"ם דוד לסקוב, שהיה מבוסס על פיתוחים לגשרי נהרות צרים בברית המועצות, היה לדחוף גשר שלם למים. מדובר בגשר במשקל 400 טונות, שכדי לדחוף אותו צריך עוצמה של 800 טונות. לפי החישובים שעשיתי, הגרירה שלו בחולות הייתה נתקלת בקשיים כה רבים, עד שגשר סער הוא בטח לא יהיה. וזה מה שקרה".

היית היחיד שחשב כך?
"בוודאי שלא, אבל אני פיתחתי חלופה: גשר נגרר בחלקים, לא על גלילים אלא על גלגלים גדולים, ועליהם מצופי פונטון עם מחברים מהירים. הצגתי את הרעיון ללסקוב, והוא לא התנגד שאפתח אותו. אבל לשם כך היה צורך לקבל מטליק אישורים לתקציב ולניסויים - ולכך לא היה סיכוי.

הצגתי את הרעיון לראש תח"ש אל"ם עמי רדיאן, שהתלהב ממנו. הוא הפגיש אותי עם מפקד גייסות השריון, האלוף אדן, שגם התרשם. למעשה פתרתי את בעיית הניידות שכה הציקה לכל הנוגעים בדבר. עשיתי כמה עבירות נוהל. את החלקים בנינו בסודי סודות במסגרייה בקיבוץ רמת דוד, בתקציב קטן שהעמיד לרשותנו בסתר ראש אגף האפסנאות, האלוף נחמיה קין".

התרגיל הגדול

בספרו "על שתי גדות הסואץ" שיבח ברן את גשר הצנע: "גשר דוברות רציף על גלגלים, שכושר הנשיאה שלו, חוסן עמידותו בתנאי אש וגמישותו עלו על אלה של גשר הגלילים". ברן נכח בניסוי הראשון של גשר הצנע באתר ניסוי הגשרים במתחם סכר הרואיפה בסיני, סמוך לאבו עגילה, כחצי שנה לפני פרוץ המלחמה.

מהנדס הרכב והמכונות, רס"ן בדימוס אריה יערי, היה אז איש הקשר בין חיל החימוש לאגד הצליחה ויחידת לסקוב, שהשתתף במרבית הפרויקטים של אמצעי הצליחה. הוא סיפר על הניסוי שבאגם: "על מנת לשכנע את ועדת פרס ביטחון ישראל להעניק אותו לטליק וללסקוב עבור פיתוח גשר הגלילים בוצעה הונאה מתוחכמת על ידי יחידת מחקר ופיתוח באגף המבצעים. זו הייתה כפופה ישירות לטליק, באמצעות אנשי גיסות שריון ועל ידי יחידת לסקוב.

אנשי הוועדה הובאו לסכר הרואיפה ושם הציגו בפניהם תפקוד גשר גלילים באורך של כ־50 מטר, כאילו הוא הגשר המבצעי שבעזרתו נכריע את האויב ללא בעיות במלחמה הבאה. הגשר נגרר לאורך 400 מטרים והורד מגבעה שליד האגם. הוא התגלגל למים ללא סיוע וגישר בין שתי גדות האגם. כל דמיון בין מה שהוצג בפני חברי ועדת הפרס לבין צרכים מבצעיים, כפי שהתברר במלחמה, היה מקרי בהחלט.

"אנשי הוועדה לא ידעו שבאותו יום, לפני ההצגה הפומבית, נשבר הגשר ארבע פעמים בגרירה לאורך עשרה ק"מ ובניסיון להסתובב ברדיוס של ארבעה ק"מ. במהלך התיקון בנסיעה זאת הוא איבד חלק רב מאורכו. החלקים נשארו זרוקים בשטח. איש לא טרח להזכיר באוזני חברי הוועדה את עבודת התיקון העצומה באותה נסיעה קצרה. כאיש חיל החימוש היה עלי לבדוק את גרירת הגשר באותו אירוע ולהגיש דיווח. מפקדי דרשו ממני לאשר שהגרירה הייתה תקינה, בלי להזכיר מה שהתרחש באמת.

רבים בצה"ל ידעו על ההונאה הזאת: קצינים שעבדו עם טל, קצינים מגיסות השריון, קצינים מיחידת לסקוב, וגם מפקדים בחיל החימוש. 'הצלחת' גרירת הגשר נפוצה בצה"ל. הצגתי בפני מפקדי צילומים של חלקי הגשר שנותרו בשטח אחרי ההצגה. אף אחד לא העז לפצות פה. אחד מהם אמר לי: 'אינני רוצה להיזרק מהצבא'. אחרים שתקו בגלל אינטרס יחידתי, למרות הנזק הוודאי הצפוי שייגרם לכלל הצבא ולעם ישראל.

אריאל שרון ודוד בן גוריון במוצב בסואץ. צילום: לע"מ

"אחרי שמפתחי הגשר קיבלו את הפרס ש'הוכחה אמינותו', אימץ צה"ל באופן רשמי את שיטת צליחת הסער והיא הוצגה בפני כל הצבא כפתרון הבלעדי. מקצת מאנשי חיל חימוש, ואני בתוכם, טענו שהגשר לא נוסה כלל, שלא הוכחה אמינותו, ושהוא לא ימלא את ייעודו כאשר יותקן במלוא אורכו. איש לא הקשיב לנו, קיבלנו תווית של מטורפים".

יעקב ירושלמי הביא לניסוי בגשר הרואיפה את החלק שפותח מגשר הצנע, באורך 70 מטר, ללא ידיעת טליק. אנשיו הכניסו את הגשר למים שתפקד בלא שום ליקוי. לדבריו, "סגן קצין הנדסה ראשי שאל אותי: 'מאיפה זה? מי עשה את זה? איפה עשו את זה?'. סיפרתי לו את האמת והוא הודיע לי שיכניס אותי לבית סוהר. אבל קצין הנדסה ראשי, יצחק בן דב, בלם אותו. לאחר התרגיל השיג ברן כסף להשלמת הגשר, הוא התלהב ממנו מאוד, אבל אני השתחררתי בינתיים והפיתוח לא הושלם".

בקשר לביקורת של יערי, טוען ירושלמי שטליק דאג מראש, בעזרת טרקטורים, שהקרקע שעליה ייגרר גשר הגלילים בניסוי תהיה מוצקה. אלא שבמלחמת יום הכיפורים צריך היה לגרור אותו על דיונות חול.

בסוף 1972 אמר טליק בדיון במטכ"ל כי לצה"ל אין יכולת צליחה. אחרי חצי שנה, לאחר התרגיל בגשר הרואיפה, סוכם בכנס מפקדי חטיבות כי הצבא מוותר על תפיסת ראש גשר על ידי צנחנים כדי להבטיח את הגדה השנייה עבור צליחת הטנקים, ומאמץ את צליחת הסער באמצעות גשר הגלילים. כשפרצה המלחמה בהפתעה רבתי, האמינו הקצינים הבכירים, מרמת מפקד החטיבה ועד הרמטכ"ל, כי צה"ל יממש מיד את תוכנית צפניה: יצלח תוך יום וחצי עד יומיים באמצעות גשר הגלילים וישמיד את הצבא המצרי.

לפי ההיסטוריון הצבאי ד"ר מיכאל ברונשטיין, שחקר לעומק את נושא הצליחה ופרסם את ממצאיו בספר המחקרים של הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים, "ניצחון בסבירות נמוכה", הרי ש"גשר הגלילים אמור היה להיות הג'וקר של המלחמה בעקבות הצלחת ההונאה הגדולה בהרואיפה, ששכנעה את ראשי המדינה וראשי צה"ל שיש לנו קלף מנצח להכריע בקלות את המצרים, בכל מצב".

לביקורות של יערי, ירושלמי וברונשטיין היה שותף עשר שנים אחרי המלחמה תא"ל בדימוס ד"ר דוביק תמרי, סגנו של ברן בגיסות השריון וגם באוגדה 162 במלחמה. "באוקטובר 1973 מערך הצליחה של צה"ל לא היה מאומן למבצע צליחה", הוא אמר לי אז. ואכן, בלי אמצעי גישור מתאימים ובלי אימון, צה"ל היה זקוק למזל, שאותו קיבל. אבל הבעיות נעלמו אחרי המלחמה, אולי כי היו כאלה שרצו לזכות בתהילה.

הפרס שלי

"השתחררתי כמה חודשים לפני שפרצה המלחמה", נזכר ירושלמי. "החלק שפותח בגשר הוצנע במתקן האימונים ליד קיבוץ זיקים, היה מונח כאבן שאין לה הופכין. לאחר פרוץ המלחמה נסעתי ליפת"ח. משם נשלחתי לבסיס בלוזה בצפון סיני. היה שם גשר גלילים אחד מחובר, ואני הייתי אמור לסייע לגרור ולהשיק אותו בתעלה.

אבל איש לא הורה לצוות שלנו לאן לגרור אותו וגם לא היה לאן, כי ביום הראשון השתלטו המצרים על הגדה המזרחית. גם לא היו שם טנקים לגרירה ולא היו טנקיסטים שהתאמנו לכך. שהיתי שם עשרה ימים ובלילות השתתפתי בירי 'זאבים' - רקטה שפותחה ביפת"ח בזמן מלחמת ההתשה כנגד ביצורים ובונקרים. לא הייתה לזה כל השפעה.

ב־15 באוקטובר, היום הראשון של מבצע אבירי לב, קיבלנו הוראה להעביר לבסיס טסה שבמרכז סיני את 12 הדוברות שבבלוזה. אבל הייתה רק דרך אחת בין טסה לבלוזה ועליה נעה דרומה האוגדה של אדן. אותנו דחקו לצדי הכביש, והדוברות, יחד עם המריצות שנשאו אותן, שקעו בחול. כל היום עסקתי בחילוץ הדוברות מהחול, כפי שחזיתי בדיונים לפני המלחמה. בערב הגעתי לטסה. מ־12 הדוברות שהיו בבלוזה הגיעו לשם רק שלוש".

אז איך הגיע גשר הצנע לסיני?
"בלילה הצטרפתי לצוות שהוביל את הדוברות לתעלה. הן נתקעו בפקק תנועה ענק בכניסה לציר עכביש, שהוביל לתעלה, ובו התקדמה האוגדה של אריק שרון. בצה"ל לא הבינו לפני המלחמה שכדי לצלוח צריך להכין צירי תנועה אחדים. בבוקר של יום שלישי, ה־16 בחודש, פגשתי שם את ג'קי אבן ואמרתי לו: 'הדוברות נתקעות, אבל יש עוד גשר בזיקים, שחציו צנע וחציו דוברות, וניתן בעזרתו להקים במהירות גשר. נסעתי לטסה, טלפנתי ליצחק בן דב ואמרתי לו: 'אין מספיק דוברות להקים שני גשרים'.

הצעתי לו להורות להביא את גשר הצנע מזיקים. הוא קפץ על המציאה והשיב: 'תעזוב הכל, סע לרפידים. אשלח אליך לשם את גשר הצנע חלקים־חלקים, תרכיב אותו ותגרור אותו לתעלה.

"למחרת, ב־17 באוקטובר בצהריים, הגיעו לבסיס פגילה, סמוך לרפידים, 20 משאיות עם חלקי גשר הצנע. הרכבנו במהירות את החלקים לארבע דוברות. הגיע אלי לשם ג'וני (סא"ל אהרון טנא, שפיקד על פעולות הגישור באוגדה של שרון - א"מ) ואמר לי: 'גשר הגלילים תקוע ואינו יכול לזוז וגשר הדוברות על התעלה נשבר.

איך אתה מציע לחבר אותו?'. אמרתי לו שאין אפשרות לחבר את האוזניים אחרי שנשברו, ולכן בתנאי חירום יש לחבר את הדוברות עם טנק גישור. הוא גם ביקש ממני לקדם מהר ככל האפשר את גשר הצנע לתעלה. הייתי זקוק לטנקים כדי לגרור את החלקים. מפקדת אוגדת אדן העמידה לרשותי אל"ם זקן בשם סרקין, שבמחצית שנות ה־50 היה נספח צה"ל בצרפת. הלכנו לסדנה וקיבלנו לגרירה טנקים עם תותחים פגומים.

"נסענו מפגילה על החולות, עד עכביש 52, שם חטפנו הפגזה מצרית כבדה ונפגעו חיילים אחדים. מפקד הטנקים נסע לפנות את הפצועים ואני נשארתי לבד. הגיע אלי בן דב. אמר לי שג'וני נהרג כשהוביל את גשר הגלילים לתעלה. הוא מינה אותי באופן רשמי למפקד השיירה. התקשר אלי ג'קי אבן ואמר: 'אתה חייב לבוא לכאן. אנחנו מוכרחים עוד גשר. אמרו לי שאתה יכול לעזור לתקן את גשר הדוברות'. השבתי שאני יכול לעזור. הוא מיהר אלי, הראה לי את הדרך וביקש: 'תגרור ישר'. התקדמתי.

"פתאום הגיעה מולי ממערב שיירה ישראלית בזלדות של חיל רפואה עם פצועים, חלקם באופן קשה מאוד. מפקד השיירה דרש ממני לזוז מהדרך כי צריך לפנות מהר את הפצועים, אבל ג'קי פקד עלי להגיע מהר ככל האפשר. התברר שבצד הדרך היה שדה מוקשים, ואם הדוברות היו יורדות ממנה, הגלילים היו עלולים להתפוצץ ולא הייתי יכול להמשיך, וזה במקרה הטוב. ג'קי הורה לטרקטורים שהתקדמו איתנו לפנות מוקשים ולהכשיר דרך לשיירת הפצועים. אנחנו המשכנו וסגן מפקד האוגדה ניהל 'קרב' עם אנשי הרפואה שכינו אותו 'רוצח'. במשך כל הזמן נחתו עלינו פגזים ופצצות מרגמה. נורו עלינו טילים נגד טנקים.

"הגענו תחת הפגזה מטורפת. הגלגלים של גשר הצנע התחילו להתפוצץ. אמרתי שלא ניתן תחת הפגזה לחבר את הדוברות על היבשה. דחפנו אותן למים, ושם חיברו אותן זו לזו, חיבור ארעי, צ'יק־צ'ק, אנשי הקומנדו הימי, לאחר הסבר קצר מצדי. בבוקר היה גשר תקין שעבר עליו רכב רך. תוך שלוש שעות חיברו הצוללנים את כל החיבורים ויכלו לעבור בו גם טנקים".

האם מישהו בצה"ל ציין את התרומה שלך למלחמה?
"העלו אותי על המקום לדרגת רס"ן. אחרי המלחמה סידרו את הצד הפורמלי עם מנהל הסגל". טליק ולסקוב קיבלו לפני המלחמה את פרס ביטחון ישראל על פיתוח גשר הגלילים. ב־1996 קיבל טליק את פרס ישראל.

אתה לא קיבלת שום פרס ושום עיטור.
"גשר הצנע שסייע להצלחת מבצע אבירי לב ולניצחון של צה"ל במלחמה, הוא הפרס שלי".

יעקב ירושלמי, שבנה את גשר הצנע במחתרת: "העזרה לצה"ל היא הפרס שלי"

אחרי שכשל הניסיון לשנע את גשר הגלילים לתעלת סואץ, בצה"ל כמעט ויתרו על הצליחה, אבל אז סיפר קצין הנדסה אלמוני על גשר נוסף שפיתח, והשאר היסטוריה