האם המשיכה ואמרה: "אני רוצה שיהיה שינוי. צריך שיהיה שינוי, שיהיה סדר. אנחנו גרים בתל אביב ולא פעם סוגרים לנו את העיר, התושבים מקבלים את זה בהכנעה. כשיש מירוץ או מרתון, כולם מקבלים את זה. אף אחד לא פורץ שום מחסום. ביום הכיפורים המון משפחות מטיילות בכביש, כי גדלנו על זה שמותר ואפשר, גם אם אדם מחליט להיכנס לתוך העיר ולנסוע. המון אנשים לא שומרים כיפור וזה בסדר, אני מכבדת. רוצים לנסוע ממקום למקום? זה בסדר אבל תנהגו בכל כללי הזהירות כי יש אנשים על הכביש. זה לא רק הילד שלי. אם זה לא היה הילד שלי זה היה ילד אחר. היו משפחות שלמות על הכביש. יום לפני ראיתי ילד בן שנה וחצי עם מכונית בימבה מפלסטיק על הכביש".
"כן. ממש בצומת. נבו, חבר של איתי רץ אלינו אחרי שהמכונית פגעה באיתי. הוא רץ וצעק מתחילת הרחוב "איתי נדרס!". אני קפצתי מהמיטה וירדתי מהמדרגות. אחד השכנים, שאין לי מושג מי הוא, צרח לי "זה באקירוב", חזרתי הביתה וביקשתי שיזרקו לי את הנעליים. רצתי וכשהגעתי למקום לא מצאתי אף אחד, אפילו לא ראיתי כתם דם. לאיתי היו אופניים זוהרות, אי אפשר לפספס. פתאום מצד ימין ראיתי משטרה וניידות, הם אמרו לי שאסור לגעת באופניים. שאלתי אם הם ראו את איתי, אם הוא דיבר עם אבא שלו והאם הוא פחד. ראיתי שם עוד זוג אופניים וניחשתי שמדובר בשני נערים שהתנגשו. השוטר אמר לי שהוא לא דיבר ושצריך לקחת אותי לאיכילוב. אני לא הסכמתי, כל מה שחשבתי עליו זה על הבן שלי שנשאר בבית ואמור לצאת להיפגש עם חברים בעוד חצי שעה. הדפתי את השוטרים, עליתי הביתה, החלפתי את הבגדים ואמרתי לבן שלי "אתה לא יוצא מהבית ותנתק את הטלפונים" ורצתי לאיכילוב ברגל. רצתי למרות שאני צמה. זו הייתה שעת צהריים".
התרעות פיקוד העורף