אמו של מוטי בן שבת: "איבדתי את החיים, אני לא יודעת אם אמצא את עצמי"

"קשה, קשה, קשה, קשה. קשה מאוד".

"זה לא רק זה. זה כבר התחיל ביום ראשון בחילוצים של אנשים, כי גם אז הנחל צף. אנחנו רצנו למטה וחילצנו".

"כן. ביום ראשון כולנו חילצנו. אני גרה ממש בבלוק האחרון של רחוב שפרינצק בנהריה, מול המקום שבו הוא טבע".

"כן. הוא התגרש לפני כמה שנים ומאז הוא גר איתי".

"כן. זה תמיד היה. זה בעזרה לאנשים וזה בכל מיני דברים גדולים וקטנים. את יודעת שאומרים שכשעושים מעשים לא מדברים - אז אני אמרתי שכל המעשים הטובים הם עבור זכויות לילדים והנכדים. אני לא ציפיתי למכה כזו, ואני אגיד לך מה, אילה. היושר שלך, אין דברים כאלה.

"החלטתי שאני לא אדבר עד תום השבעה, אבל כשאני שומעת ורואה דברים, אני נסערת מהם כי הם לא הוגנים. אני לא בחרתי ברונן מרלי לראשות העירייה, אבל מאז שנכנס לתפקידו דברים משתנים בעיר. על היד שהוא נתן לי מאותו יום של המקרה המצער של הבן שלי - אני אפילו לא יכולה לומר. עכשיו, הבוקר, שלחתי לו הודעה: 'אתה אח שלי, לא ראש העיר, והמון תודה על כל מה שאתה עושה'".

"אוקיי".

"אני הייתי בבית. מוטי ירד עם בעלי דני להציל זוג מבוגרים, ואני הכנתי צהריים. זה היה יום רביעי, הייתה אמורה להיות חתונה לאחיינית שלי והמאפרת יצאה מעפולה לכיווני. יום סטנדרטי, רגיל, לפני חתונה. הם הצילו אותם, עלו הביתה, פשטו את הבגדים שלבשו שהיו מלאים בבוץ ובמים, ומוטי אמר שהוא מכין כוס תה.

"תביני שהמרפסת ושני חלונות הבית פונים למקום שבו מוטי טבע. לפתע דני נכנס לחדר וצעק: 'יש אנשים ברכב! הג'יפ נסחף!' וירד במדרגות. מוטי רץ אחריו. אני לא ראיתי. כשרצנו לחלון, בתי קורל ואני, בשנייה שבה הסתכלנו, ראינו את דני דופק על הראש ונופל לרצפה. ירדנו מהר למטה, ואני מתחילה להשתגע ולצרוח 'איפה מוטי?', ואומרים לי: 'מוטי נסחף'.

"אילה, זה לא תקין. זה לא נורמלי. זו שנת 2020! מתברר בדיעבד שהיו שם סורגים כל השנים, ולפני שנתיים או שלוש הורידו אותם. אם הסורגים היו נותרים שם, מוטי שלי אולי היה נתפס - אבל אני לא יודעת כמה הוא היה חי. אנחנו בנהריה עברנו צונאמי. נולדתי בעיר הזאת בשנת 1962, ודבר כזה לא ראיתי פה מחיי".

"נכון, מחמישי ועד אתמול ישבנו בבית. מאתמול אנחנו למטה, באוהל ענק ומחומם שאירגן עבורנו ראש העיר, כי מגיעים מאות מנחמים מכל הארץ".

"אבל ככה זה כל הילדים שלי, ומוטי במיוחד. מוטי תמיד אהב לעזור, ומוטי זה ילד של אמא. מוטי זה ילד אהבה, שקם כל בוקר ונתן לי נשיקת בוקר טוב על המצח. זה צחוקים, זו שטותניקיות כזו של אמא ובן, זו אהבה שבחיים לא ראו. הוא עבד אצל מישהו שהזמין אותו לאכול, והוא לא הסכים - כי 'אני הולך לאכול עם אמא! אמא, האוכל מוכן? מה הכנת?'. אי אפשר להעביר דברים קטנים אבל לכל אחד מהם יש משמעות מיוחדת. אני איבדתי את החיים, אני לא יודעת אם אמצא את עצמי עוד. לא יודעת, קשה לי. קשה לי".