לבקוביץ הופתעה לגלות שהוריה, שבנובמבר 1943 היו נשואים לבני זוג אחרים, חתומים עם בני הזוג הקודמים על מכתב נואש שכתבו 18 יהודים שהסתתרו ביחד בוורשה, שבו הם מבקשים הצלה דחופה מאנשי המחתרת היהודית והוועד היהודי הלאומי. בין החתומים על המכתב אביה של לבקוביץ וברברה, אשתו הראשונה, וכן סוורין לונדון ואשתו, לימים אמה של לבקוביץ.
על פי המכתב, שעליו לא ידעה לבקוביץ דבר, במסתתרים היו שבעה גברים, שבע נשים וארבעה ילדים. בעשרת החודשים שחלפו מאז ירדו למסתור בינואר 1943, ידעה קבוצת המסתתרים תלאות רבות - איומים, חיפושים, סחיטות, מחלות, בריחות ומעצרים.
ב־9 באוקטובר 1943 הגיעו למקום שלושה גברים חמושים ולאחר איומים נטלו עמם כופר בסך 17 אלף זלוטי, נוסף על בגדים, מעילים, שעונים ועוד. בתמורה הם הבטיחו להניח להם. אולם כעבור חודש הם הופיעו שוב, הכו אותם, לקחו את שאריות הרכוש והכריחו אותם לשלם כופר חודשי בסך 10,000 זלוטי בשני תשלומים. הסחטנים איימו לחסלם אם לא יקבלו את מבוקשם.
לקראת מועד התשלום השני, בעת שכתבו את המכתב, המסתתרים היו אובדי עצות: הם נותרו כמעט ללא בגדים, וחייהם מאוימים על ידי הסחטנים. "אנו זקוקים לעזרה בכסף ובדיור: אין לנו כל אמצעים כספיים, ארבעה ילדים וארבע נשים הברחנו למקום אחר, ויש לשלם על כך, ואילו לעשרת הנותרים אין לאן ללכת", כותבים אנשי הקבוצה, ששרדו לבסוף בדרך לא דרך.
באוסף ברמן שבארכיון בית לוחמי הגטאות שמורים גם זיכרונות שכתב הולצקנר עצמו בעת שהסתתר במחבוא. בינואר 1943 ברח עם אשתו מהגטו והסתתר במקומות שונים בוורשה. בעקבות סיכום מראש הפקיד אצל עובד לשעבר בבית הקולנוע שהיה בבעלותו את כל רכושו. העובד התחייב, תמורת תשלום חודשי, להסתיר את בני הזוג, אך הסגירם למשטרה וגזל את רכושם.
הולצקנר נשלח לכלא, ועם פרוץ מרד גטו ורשה באפריל 1943 הועבר עם אסירים יהודים אחרים לאומשלאגפלאץ (כיכר השילוחים) בגטו, לקראת גירוש להשמדה. אחרי כמה ימים הוא נשלח לעבודות כפייה בפרברי ורשה ובמאי 1943 ברח וחזר להסתתר בעיר. אחרי המלחמה נפרד הולצקנר מאשתו והתחתן עם זופיה, ששרדה איתו במסתור ובאותה עת כבר הייתה אלמנה, לאחר שבעלה נספה. אחרי המלחמה נולדה בתם אירנה, לימים עירית, וב־1957 הם עלו ארצה כשהיא בת 10.
התרעות פיקוד העורף