יובל קציר (38) ובת זוגו שרית אולשביץ גרים בקומה השלישית בבניין משותף ברחובות עם שתי בנותיהם. בני הזוג הם חברים בקיבוץ העירוני של תנועת דרור ישראל ברחובות. חברי דרור ישראל הם חלק מתנועה חברתית ושיתופית שהוקמה על ידי בוגרי הנוער העובד והלומד ופועלת בימים אלו בכל הארץ לסייע בזמן המשבר.
בקומה השנייה של אותו בניין גרה לבדה פיה קמחי (78), מדריכה במכון אדלר. "אנחנו גרים בשכנות כשלוש שנים, אבל כמעט לא הכרנו. הפגישות שלנו הסתכמו רק בברכות בוקר טוב וערב טוב במעלית", מספר קציר. "חברה שלי מהקיבוץ העירוני מרכזת פעילות של התנדבות בעיר בשם 'בידוד ללא בדידות'. קיבלתי דרכה טלפון של מישהי שגרה בבניין שלי. זו הייתה פיה".
"הקשר הזה קודם כל מאוד מרגיע אותי", אומרת קמחי. "המשפחה שלי רחוקה. אין לי עם מי להתייעץ או במי להיעזר. עכשיו אני יודעת שיש מישהו שאני יכולה לשלוח לו הודעה או להרים לו טלפון והוא יהיה שם בשבילי, ישאל אותי לשלומי".
קציר: "הקורונה הזאת גורמת לנו להסתכל פנימה. אנשים פחות יוצאים, רבים עובדים מהבית. נוצר מצב שהאנשים שגרים איתך בבניין הם אלה שאתה בסופו של דבר נפגש איתם עכשיו. זו בהחלט הזדמנות לגלות את אותם האנשים. מסתבר גם שאנשים מאוד רוצים את הקרבה הזאת, מאוד צריכים את זה. אולי משהו בתרבות שלנו השכיח מאיתנו את העובדה שאנחנו יכולים ליהנות מאוד מיחסי שכנות".
יעלה קרקובר (22), מדריכה במכינה בתוכנית של הסוכנות היהודית, גרה עם משפחתה בבית פרטי במודיעין. בבית הסמוך גרה לבדה מרים, אישה בשנות ה־70 לחייה. "מרים גרה שם שנים ארוכות, אבל לא היה לנו קשר", מספרת קרקובר. "יש לה ילדים שלא גרים בעיר. הם באו ועזרו לה. גם אני החלטתי לבדוק מה איתה".
רועי דרורי (34), מדריך ילדים ונוער מפתח תקווה, הכיר זוג מבוגר שגר בבניין מולו, דליה וג'ורג' אהרונס, בזכות הקורונה. "קיבלתי טלפון של אישה שהייתה זקוקה לעזרה", הוא מספר. "התברר שהאישה ובעלה גרים בבניין מולי. ילדיהם נמצאים בחו"ל. התקשרתי, שאלתי מה הם צריכים, עשיתי להם פעמיים קניות. הבאתי להם את הדברים, הם פתחו את הדלת, שמרנו כמובן על מרחק. הייתה להם גם בעיה באינטרנט, אז ביקשתי מחבר שיעזור בעניין. הקשר הפך הדדי. למשל, דליה תופרת בשבילי מסיכות. אני נמצא איתם בקשר טלפוני. אם הם צריכים משהו, הם מבקשים".
התרעות פיקוד העורף