בשבוע שעבר הושק הספר "לשכה 06: חקירתו של אדולף אייכמן במשטרת ישראל", שמביא את סיפורה של היחידה המשטרתית שהוקמה לצורך חקירת אייכמן. "הספר יצא לאור לרגל 60 שנה להקמת הלשכה", מספר פקד יוסי המי, ד"ר להיסטוריה של עם ישראל וסגן מפקד בית מורשת משטרת ישראל, שהיה אמון על המחקר וכתיבת הספר. "אחת המטרות היא להביא לידיעה את הסיפור של החקירה עצמה שעליה הייתה אמונה לשכה 06.
הספר הודפס ב־1,000 עותקים ומיועד בשלב זה בעיקר לשוטרים ולאנשים שעוסקים בתחום, בהם היסטוריונים. "נבחן את האפשרות להנגיש את הספר לאזרחים שיתעניינו בו", מציין המי. "בגלל שהמשטרה אינה יכולה למכור ספרים, אולי נעשה זאת דרך גוף שלישי, כמובן לא למטרות רווח".
לאחר כחודש וחצי הועבר למחנה בּונה־מונוביץ. הוא צעד בצעדת המוות, הצליח לברוח ממנה, הסתתר אצל משפחה פולנית, ובתחילת 1945 הצטרף לצבא האדום. במאי 1947 עלה על אוניית המעפילים "התקווה" שהפליגה ארצה, וגורש על ידי הבריטים למחנה מעצר בקפריסין. לאחר קום המדינה עלה ארצה והתגייס למשטרה.
לפני שהחל משפט אייכמן היה גולדמן־גלעד מחוץ למשטרה. "ב־1958 עזבתי את המשטרה, כי לא הסתדרתי עם המשכורת", הוא מספר. "רצינו עוד ילד, המשכורת לא הספיקה והחלטתי לחפש משהו אחר. ואז כשדוד בן גוריון הודיע ברדיו שתפסו את אייכמן, כתבתי מכתב למפכ"ל המשטרה דאז, יוסף נחמיאס, והצעתי את שירותיי. הוזמנתי לשיחה והציעו לי לחזור למשטרה. הסכמתי בתנאי שיעלו לי דרגה. הם הסכימו. נכנסתי ללשכה 06 בדרגת פקד".
גולדמן־גלעד מספר כי היחידה מנתה קרוב ל־40 איש. "ביניהם מפקד היחידה (ניצב אברהם 'רמי' זלינגר: א"ש), סגנו (אפרים אלרום הופשטטר: א"ש), 12 קצינים חוקרים, טכנאים ומתרגמים", הוא מפרט. "החקירה הקיפה את כל ארצות אירופה שהיו תחת שלטון גרמניה והשפעתה. סך הכל 18 מדינות. היינו צריכים לחלק את החקירה לאזורים. אני קיבלתי את האחריות לאזור פולין, ברית המועצות, הארצות הבלטיות, לטביה ואסטוניה, ומחנות ההשמדה שהיו בשטחים הללו, ושאליהם הובלו יהודים מכל אירופה.
ידעתי מי זה אייכמן. כשהתחילו משפטי נירנברג של פושעי מלחמה נאצים, עקבתי אחר הפרוטוקולים. ידעתי שאייכמן היה ראש מחלקת היהודים בגסטפו והיה אחראי על הובלת יהודי אירופה למחנות השמדה, בהם טרבלינקה, אושוויץ, סוביבור, בלזץ. הוריי הובלו לבלזץ והושמדו יחד עם אחותי ויחד עם המשפחה המורחבת, שמנתה קרוב ל־40 נפשות. היה לי אח שגויס לצבא האדום. הייתי בטוח שהוא נהרג במלחמה, אבל מצאתי אותו 17 שנים לאחר מכן".
מי שישב עם אייכמן כמעט יום יום היה פקד אבנר לס. כשהיו צריכים לברר אצלו דבר ספציפי על אזור שהיינו אחראים עליו, היינו נפגשים איתו בחדר החקירות. זה תמיד היה עם רשמקול, היו שאלות, הוא ענה. הכל הוקלט ויומיים לאחר מכן זה הועבר לו בכתב. נתנו לו לקרוא מה שאמר, הוא התבקש לחתום על הפרוטוקולים וחתם. אחר כך הסלילים הובאו גם כהוכחה בבית המשפט".
לדברי גולדמן־גלעד, אייכמן התחמק מכל אחריות אישית. "הטענה שלו הייתה שהוא קיבל פקודות והיה צריך למלא אותן", הוא אומר. "אבל הצגנו לו מאות מסמכים בחתימתו שהוצגו בארכיונים באירופה ובארצות הברית. הוא חתם על מכתבים והוראות שהיה נותן לכל השליחים שלו בארצות הכיבוש לגבי הובלת היהודים ברכבות למחנות ההשמדה.
הוא כאמור טען שעשה את הדברים לפי פקודות, כדי להוריד מעצמו אחריות אישית. אבל אנחנו הוכחנו שהוא נתן הוראות בעצמו. דיברתי איתו רק בגרמנית. העדויות שלו הוקלטו רק בגרמנית. אחר כך כמובן הגשנו את זה לבית המשפט בתרגום עברי".
לשמוע את הסיפורים שלהם ולשכנע אותם להעיד. הם אמרו שלא יאמינו לסיפורים שלהם. באמת הייתה תקופה שלא האמינו לשורדי השואה. הייתה אישה אחת, רבקה יוסלבסקה, שנורתה על ידי אנשי אס.אס עם כל משפחתה. היא רק נפצעה, יצאה מהבור עירומה, אחר כך מצא אותה איזשהו איכר שריחם עליה ולקח אותה לביתו. זאת עדות מאוד מפורסמת שמלמדים אותה בבתי הספר".
חקירתו של אייכמן התבצעה תחת מעטה סודיות. "היינו חוזרים הביתה רק פעם אחת בשבוע לשבת. היה אסור לנו לספר איפה אנחנו נמצאים, איפה החקירה. שום דבר אכן לא דלף החוצה", מספר גולדמן־גלעד.
הייתי גם אחד משני קציני המשטרה שהיו נוכחים בזמן תלייתו ב־31 במאי 1962. גם כשראיתי איך תולים אותו לא היה לי רגש של נקמה. אולי נעשה צדק עם אחד, אבל אי אפשר היה לתלות אותו שישה מיליון פעמים. הנקמה האמיתית שלי היא חמשת ילדיי ו־12 נכדיי".
בתום המשפט נשאר גולדמן־גלעד כשנתיים במשטרה. "לאחר מכן יצאתי בשליחות לאומית לדרום אמריקה מטעם הסוכנות היהודית ושימשתי בתפקידים נוספים בשירות המדינה", הוא מספר ומודה שהשקת הספר מאוד ריגשה אותו. גולדמן־גלעד היה בין אלה שפיזרו את אפרו של אייכמן בים. ברגע שעשה זאת אמר: "כֵּן יֹאבְדוּ כָל-אוֹיְבֶיךָ יִשְׂרָאֵל".
התרעות פיקוד העורף