בישראל מתאבדים מדי שנה כ־500 בני אדם. 6,500 נוספים מגיעים לחדרי המיון לאחר ניסיון התאבדות משמעותי. 100 אנשים מתוך כלל המתאבדים הם ילדים וצעירים עד גיל 24. הערב, בשעה 20:30, יתקיים האירוע המרכזי של השבוע למניעה ולטיפול באובדנות - "משדרים בשביל החיים" - בהובלת שר הבריאות יולי אדלשטיין ועמותת "בשביל החיים", התומכת באנשים שיקיריהם התאבדו. נוסף לכך ישתתפו באירוע ח"כ קטי שטרית, ראש השדולה לבריאות הנפש ומניעת אובדנות, וכן אמנים כגון יוני רכטר, דביר בנדק, גלעד קמחי ועוד. השידור יועבר בעמוד הפייסבוק של עמותת "בשביל החיים".
"אצלי זה עדיין טרי, כמו שאומרים, למרות ששנתיים זה נצח", מודה אלה. "זו הפתעה גמורה שהצלחתי לשרוד את השנתיים האלה. זו עבודה קשה. גם אני בטיפול פסיכולוגי, בקבוצות תמיכה. גם לקחתי תרופות. אני לא מאמינה שעם הזמן הדברים עוברים. ביומיום אני רואה את ההתמודדות הבלתי אפשרית הזאת, את הכאב שאין לו התחלה וסוף, את התדהמה, את חוסר ההבנה. מצד שני, החלטתי לחיות. יש לי ילדים, יש לי בשביל מה לחיות. הבנתי גם שאני רוצה לחיות ולא לשרוד. אני חווה חוויות ותחושות. זה לא תמיד פשוט. אני עובדת, גם לי אמרו: 'את מיד חוזרת לעבודה'".
לשניהם ברור שחייבים לדבר על הנושא הטעון הזה, אף שהחשיפה אינה פשוטה. "מי שמתאבד לא מביא בחשבון את הגלים שהמעשה שלו יוצרים", אומרת אלה, שגם היא חברה בעמותת "בשביל החיים". "מעשה כזה גורם לכאב רב מאוד אצל אחרים. זו פצצת אטום. זו לא רק המשפחה הקרובה, זה גם החברים, זה כל הסביבה. אין לי ספק שאם גלעד היה יותר שומע על כך והיה יותר ער לנושא, יש סיכוי מאוד גדול שזה לא היה קורה. בגיל הצעיר הזה, בטח כשיש נשק כל כך זמין ומחשבות משתוללות בתוך הראש, הוא נשאר לבד עם המחשבות האלה. הדבר הזה עובר בראש אצל לא מעט אנשים. לכן המטרה שלי היא להעביר את המסר שמחשבות יכולות להיות, ואם יש מחשבות כאלה - אל תישארו עם זה לבד. תנסו לשתף, קחו נשימה בין חוסר התקווה לבין המעשה".
"המתאבד פוגע לא רק בעצמו, ופעמים רבות משאיר אחריו משפחה שבורה, קרובים וחברים המומים ואשמים, והרבה שאלות שיישארו בלתי פתורות לנצח", אומר גם פרופ' יוסי לוי־בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי, המרכז האקדמי רופין וחבר הנהלה בעמותת "בשביל החיים". "אחת הטרגדיות של ההתאבדות, נוסף על הכאב הגדול שהיא משאירה אחריה, היא העובדה שרוב ההתאבדויות ניתנות למניעה. אנשים הנמצאים במשבר אובדני חווים עוצמה גבוהה של כאב נפשי, ייאוש וחוסר תקווה. עם זאת, התאבדויות אפשר לא פעם גם למנוע. דרושים מודעות וקצת אומץ לא להפנות מבט, לשאול, להתעניין, וכשצריך - להושיט יד ולסייע. הצעד הראשון, שמבטא את אחת הדרכים היעילות ביותר למניעת התאבדות, הוא יצירת קשר ותשאול ישיר. לעתים אין אפשרות לחכות עד שיגידו לנו, ישתפו אותנו, יספרו לנו. אנחנו חייבים לפנות בעצמנו ופשוט לשאול באופן ישיר, בלי לחשוש. לשאול מה שלום האדם שמולנו באמת, לשאול על התקופה האחרונה, להתעניין במה שהוא עובר לנוכח המשבר שהוא חווה, וכן לשאול גם באופן ישיר על אובדנות: 'האם לפעמים יש לך מחשבות אובדניות?'.
הידע המחקרי הרב הנצבר בתחום מגלה כי בשונה ממה שמקובל לחשוב - לשאול אדם באופן ישיר אם יש לו מחשבות אובדניות לא יכניס לו רעיונות לראש, אלא יעזור לו להתגבר על הבושה, החשש והביישנות, ואז גם לשתף. ואחרי ששאלנו? להקשיב באמת, בלי ביקורת, בלי שיפוטיות".
"הדברים עדיין לא חלחלו לאן שהם צריכים לחלחל", אומר גולדברג. "צריך לדבר על אובדנות כמו שמדברים על תאונות דרכים. אני יכול לומר לקתרין שכשהתחלתי את הפעילות ב'בשביל החיים' היו בצה"ל 35־40 מתאבדים בשנה. העלינו את המודעות גם בצה"ל לנושא האובדנות, החלו לעשות הרצאות בצבא בנושא והורידו את מספר ההתאבדויות בכחצי. כתוצאה מהסברה ומפתיחת הנושא, אפשר לצמצם את התופעה. אולי חלק מהמקרים אי אפשר למנוע, אבל לצמצם כן אפשר".
הוא הוסיף: "בעבר אף הורה לא רצה לדבר על כך, הייתה סטיגמה שכנראה משהו לא בסדר במשפחה. לי קרתה הטרגדיה הזאת, אבל הבנתי שאני צריך לדבר על זה. אני אומר עכשיו לקתרין שכמה שנים אחרי מותה של גליה מצאתי תכלית בחיים: לעזור להורים שכולים להעביר את הידע. לי אישית זה נתן תכלית, שהאובדן של גליה שלי לא היה לשווא. אני רוצה לומר לילדים, לנערים, שאולי שומעים על חבר במצוקה: אין לשמור סוד כזה. אם אתם מספרים דבר כזה ליועצת, אתם יכולים להציל חבר שלכם. זו לא הלשנה, אלא גבורה".
"אני פונה גם לחבר'ה שבצבא: תסתכלו על החברים שלכם, נסו לזהות סימני מצוקה", מוסיפה אלה. "אני שאלתי את עצמי: איך יכול להיות? אני אמא של גלעד, הייתי צריכה לדעת. אם זה קרה לגלעד, זה יכול לקרות לכל אחד. לכן אם מזהים סימנים, צריך להתריע. גם לאותם צעירים שחווים את התחושה הקשה הזאת, אני פונה ואומרת: בואו תשתפו, זו לא בושה".
התרעות פיקוד העורף