"אבא שלי ואחי יצאו לעבודה. לי לא נתנו לצאת. הם הגיעו למחנה ריכוז "בוכנוואלד" בגרמניה ועבדו מאוד קשה בבית חרושת לתחמושת. אבא שלי לפני השחרור כנראה נחלש, נפל במהלך העבודה, ההמון דרס אותו ובסוף ירו בו. אחי הצליח לשרוד. אני נשארתי לבד בבירקנאו עם עוד 4,000 ילדים. למזלי, חיפשו 20 ילדים לנקות בתי שימוש, והתקבלתי. זו נחשבה העבודה הכי טובה. הייתי אז ילד בן 14, לא חשבתי על שום דבר, רק רציתי לשרוד. בהתחלה עוד שאלתי את הוותיקים על אמי ואחיותיי. אמרו לי: 'אתה לא יודע? הן יצאו דרך ארובה'. היה לי קשה להכיל ולהבין שזה אכן קרה".
"בשמחת תורה בשנת 1944 יוזף מנגלה היה צריך ילדים לעבודה. הוא הוציא 51 ילדים מבירקנאו, ובכל בוקר בחושך הלכנו לתחנת הרכבת באושוויץ. היינו צריכים לקחת אלונקה ולמלא אותה בתפוחי אדמה מרכבות שהיו מגיעות. היה מאוד קשה ומפחיד לעבוד שם. אני זוכר שהסתכלנו על מנגלה כמו על איזה אלוהים. עם הזזת אצבע אחת לכיוון זה או אחר הוא עשה מה שרצה, שלח אנשים לחיים או למוות".
"ב־18 בינואר 1945, הייתי כמעט בן 15, צעדתי בצעדת המוות ממחנה אושוויץ־בירקנאו יחד עם כ־60 אלף אנשים. הלכנו שלושה ימים בלי לעצור, בלי אוכל, בלי בגדים, בקור אימים של מינוס 18 מעלות, ברוח חזקה ובשלג כבד. לא הבנתי למה הולכים, לאן הולכים. רבים היו נופלים ולא קמים, והשאר ממשיכים בשארית כוחותיהם. במהלך הצעדה אני נזכר באמא שלי ובוכה. נזכר באיך פעם היא הייתה שולחת אותי לבית הספר עם ארוחת עשר טעימה שכל כך אהבתי. נזכר איך אמא תמיד סיפרה כמה טוב בארץ ישראל, אמרה שבירושלים גדלים על העצים 'בילקעלה' (לחמניות), ושבקרוב נעלה לארץ ישראל. הייתי חצי גוש קרח, אבל שרדתי את צעדת המוות".
"לאחר המלחמה חזרתי להונגריה. פגשתי את אחי, שמואל ז"ל, ששרד את בוכנוואלד. הוא סיפר לי מה קרה עם אבא, אני סיפרתי לו על אמא והאחיות. נשארנו אני והוא. ב־21 במרץ 1949 עליתי ארצה וישר התגייסתי לצה"ל. זמן קצר אחרי שעליתי ארצה, נסעתי לירושלים כדי לחפש את 'הלחמניות שגדלות על העצים' שאמא סיפרה לי עליהן. אבל במקום הלחמניות מצאתי פלאפל. מאז עשיתי לעצמי מנהג: בכל שנה ב־18 בינואר, יום צעדת המוות, אני הולך לאכול פלאפל. בסופו של דבר, בשבילי התאריך הזה הוא גם יום שמח, יום שמסמל ניצחון, שעם ישראל חי".
"בארץ הקמתי משפחה. נולדו לי שתי בנות, אני סב לעשרה נכדים וסבא רבא לנינים. במשך שנים עבדתי כמנהל חשבונות. בהתחלה כל המשפחה שלי הצטרפה לאכילת הפלאפל ב־18 בינואר. אחרי שמוזיאון 'בית העדות' בניר גלים לקח תחת חסותו את המבצע הזה, זה התגלגל לכך שכיום אנשים רבים במדינה וגם בעולם שותפים ל'מבצע דוגו', לאכילת הפלאפל. זה עושה לי טוב על הלב. אני זוכר שכשיצאנו מבית המרחץ בבירקנאו שאלתי את אבא מה זה הריחות האלה והעשן. אבא ציווה עליי לשרוד, לחזור הביתה. עבורי מבצע אכילת הפלאפל גם מסמל את הבקשה של אבא שאשרוד וגם נועד כדי שעם ישראל יזכור את כל מה שקרה. אני עדיין ממשיך לספר את הסיפור שלי ב'בית העדות' כצוואה של אבא שלי".
התרעות פיקוד העורף