“הבשורה תפסה אותי בפרוזדור בהדסה. תוך כדי זה שאני מדבר עם השרה מירי רגב אני מקבל רצף של שיחות ממתינות", משחזר ריבקינד. “לא הבנתי איך אנשים יודעים לפני שאני יודע, היא עוד לא הודיעה לי וכבר אנשים ידעו".
"בהתחלה אתה מתרגש, אחר כך אתה אומר לעצמך: מה? מי? מו? אמרתי לשרה שיש לי עכשיו יותר משקל על הכתפיים. זה יהיה אומנם אותו אבי ריבקינד שהיה עד כה, אותו רופא ואדם, אבל עם עוד משא על הכתפיים. עכשיו מסתכלים עליך ואתה דוגמה. יותר אנשים מחקים אותך ושואלים למוצא פיך“.
"אני נטו רפואה, סגור במגדל השן של הרפואה, ולכן אני יכול לתרום מכל לבי וברמ"ח איבריי למען הרפואה. אני מטפל בחולים ובפצועים, בכל אדם, אני מטפל בכל עם ישראל וגם טיפלתי במחבלים. הרפואה צריכה להישאר מחוץ לשיח הפוליטי, ואני א־פוליטי בנושאים האלה. אני מטפל במטופלים ללא הבדל דת, גזע, מין או לאום. טיפלתי בחסן סלאמה (מחבל פלסטיני, מבכירי הזרוע הצבאית של חמאס, שמרצה בימים אלה מאסרי עולם בכלא הישראלי – ד"פ). מה יותר מזה? מי שמטפל בחסן סלאמה יכול לטפל בכולם".
ריבקינד (73) נולד בראשון לציון, בנם היחיד של מנחם ולוסיה, ניצולי שואה שמשפחתם נספתה בשואה. הוא למד בבית הספר הממלכתי־דתי “סיני" בראשון לציון ובבית הספר התיכון הדתי ברחובות. כשהיה בן 15 נפטר אביו. הוא התגייס לחיל המשטרה הצבאית ושירת כחוקר במשטרה צבאית חוקרת.
השפעה עצומה
בשנת 1973 החל ריבקינד את לימודי הרפואה בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, ובשנת 1980 החל התמחות בכירורגיה כללית בבית החולים הדסה עין כרם, תחת חסותם של חתן פרס ישראל פרופ’ נתן זלץ ופרופ’ אריה דורסט. “היה לנו פה אז מקרה עצוב של גברת שבעלה הכה אותה והובהלה בפעם הראשונה למיון", הוא נזכר. “היא שוחררה וכעבור יומיים הגיעה שוב למיון ובתוך כמה שעות היא נפטרה. הייתי מזועזע מהסיפור הזה. חבטנו בעצמנו והבנו שלמרות כל הניסיון שלנו בפיגועים ובמלחמות, אין לנו ניסיון בטיפול בטראומה. החלטתי שאני נוסע לבולטימור ללמוד את המקצוע".
בשנת 1986 הוא נסע להתמחות באוניברסיטת מרילנד בארצות הברית ביחידת שוק וטראומה. “הייתי שם שנתיים וחצי ואז חזרתי הנה, לישראל, למרות שכולם אמרו לי להישאר בארצות הברית כי לא תהיה לא בהדסה ולא בישראל יחידת טראומה", הוא אומר. “זה היה ממש כנגד כל הסיכויים. בכל תהליך הבנייה וההקמה היו קשיים. לא היה רגע שבו סללו לי את הדרך. היום זה נראה מובן מאליו, ואין בית חולים שלא מתגאה בחדר הטראומה שלו, אבל אז זה נתפס כשאפתני ולא הגיוני".
בשנת 1989 הוא הקים את העמותה הישראלית לקידום הטיפול בטראומה, ובשנת 1992 הקים בבית החולים הדסה עין כרם את יחידת הטראומה הראשונה בישראל. בעקבותיה כאמור הוקמו במהלך השנים יחידות טראומה נוספות בבתי חולים אחרים. אל יחידת הטראומה בהדסה הגיעו לאורך השנים פצועים מאירועי טרור בירושלים, מהאינתיפאדה הראשונה והאינתיפאדה השנייה.
לאורך השנים טיפלו ריבקינד וצוות היחידה באלפי פצועי הדף שהגיעו במצב קשה ואנוש לבית החולים והצילו את חייהם. התמחותו בתחום הובילה אותו להעניק טיפול רפואי לנפגעי טרור בחו"ל, בין השאר בפצועי הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה ב־1994, בנפגעי הפיגועים בקניה, בנפגעי הצונאמי באוקיינוס ההודי ב־2004 ועוד.
במסגרת תפקידו טיפל כמובן גם באישים בכירים. “הטיפול בהם הוא אותו טיפול כמו בכל בן אדם", הוא אומר. “שימשתי כרופאו האישי של נשיא המדינה לשעבר עזר ויצמן. אני גאה שהייתי הרופא שלו, חבר שלו, ידיד המשפחה, וטיפלתי בכל משפחתו. ויצמן היה נשיא ייחודי ובן אדם טוב. כשהוא היה צריך ניתוח, ניתחנו אותו והכל עבר בשלום. טיפלתי פעמיים גם באריאל שרון, בתקופת כהונתו כראש ממשלה, וגם ברחבעם (גנדי) זאבי כשנפגע. כשהנסיכה של תאילנד ביקרה בישראל והייתה מעורבת בתאונת דרכים, היא גם הגיעה לטיפול אצלנו. כשנשיאי ארצות הברית ביל קלינטון, ג’ורג’ בוש וברק אובמה ביקרו בישראל - פגשתי אותם וליוויתי אותם. נפגשתי גם עם המלך חוסיין ועם מלכת אנגליה. זכיתי".
הקלות הבלתי נסבלת
בין השנים 1999־2013 ניהל ריבקינד את המחלקה לכירורגיה כללית וטראומה בהדסה עין כרם. בשנת 2004 הוביל, יחד עם מטה הבטיחות העירוני של עיריית ירושלים ועמותת “אור ירוק", מיזם מיוחד לתלמידי תיכון בנושא נהיגה זהירה. “המאבק בתאונות הדרכים הוא נר לרגליי זה שנים", הוא אומר.
“בכל שנות עבודתי ראיתי, אבחנתי, ניתחתי וטיפלתי באלפי נפגעי תאונות דרכים. לצד העבודה הנהדרת שעושים הגופים הלאומיים למניעת תאונות דרכים באמצעות הסברה וחינוך, והמשאבים הרבים שמשקיעים אנשים מופלאים בעמותות וארגונים שונים, אני חש שאנחנו מפסידים במאבק הזה להצלת חיי אדם. חוסר זהירות, זלזול, קלות דעת, יהירות ומעל הכל זילות ההולכת וגוברת בחיי אדם בחברה הישראלית. שוב ושוב, תאונה אחרי תאונה, אחרי שמתבררות נסיבות התאונה, נחמץ הלב על הקלות הבלתי נסבלת בהתייחסות לכובד האחריות לחיי הזולת, המוטלת בידיו של האוחז בהגה".
"לקחתי על עצמי לחנך את הצעירים שעוד רגע יחזיקו בידם רישיון נהיגה. כשהם שומעים את הסיפורים, כשהם רואים את הפצועים שנאבקים על חייהם או את השורדים, הם אולי מבינים קצת יותר. במהלך השתלמותי ברפואת חירום וטראומה בארצות הברית, זיהיתי את הצורך להקים מרכז לנפגעי תאונות דרכים בארץ, בשיתוף פעולה עם מד"א, 'איחוד הצלה' וזק"א, כדי להגביר את מהירות תגובת הטיפול הראשוני בפצועים ולדייק באבחון ובטיפול בבית החולים. כך נחסך זמן יקר של הצלת חיים. עשרות שנים של טיפול בנפגעי פיגועים ותאונות דרכים הוכיחו את יעילותו של המהלך הזה".
התרעות פיקוד העורף