בפתח השיחה נזכרה אופק בתחושות שליוו אותה בתקופת החרם: "זמנים מאוד קשים, גם לי וגם למשפחה שלי. זה גרם לי להרגיש בבית הספר המון בדידות. כשעליתי לכיתה א' היה לי ממש כיף, בגן היו לי חברות, גננת מדהימה. היה לי ממש טוב ונחמד. כשעליתי לכיתה א' עליתי כמובן עם חברות מהגן, אבל זו הייתה התפצלות לשלוש כיתות שונות. ככה יצא שאני הייתי ממש עם הכי פחות חברים שעלו איתי מהגן, שהיו קרובים אליי".
עוד סיפרה, כי "ממש בשבועות הראשונים של כיתה א' הרגשתי שאין כל כך עניין סביבי, שאם אני מדברת זה לא מעניין מישהו. פרצופים שכאילו 'את לא רצויה כאן', אבל עדיין לא אלימות פיזית או מילולית".
בהמשך התייחסה אופק לאלימות שהופנתה כלפיה כחלק מהחרם והתנהלות בית הספר נוכח המקרה: "המשפחה שלי ידעה מהרגע הראשון, ומהרגע הראשון הם נכנסו לפעולה יחד עם המורות והמנהלת. אני זוכרת את אמא שלי כמעט כל יום מגיעה לדבר עם היועצת, המנהלת והמחנכת על מה שקורה וכל פעם המשפחה שלי נתקלת בדלתות סגורות. האצבע המאשימה הופנתה כלפיי ופחות בקטע של לעזור ולהכיל".
"חשבו שיש לי זיהום בדם, אבל אחר כך הבינו שזה משהו שהוא פשוט נפשי, אין הסבר רפואי. הגעתי למשבר אמון מאוד קיצוני, זה כמה שנים כל יום לתת תקווה, את האמון שלי, לקוות שמשהו יקרה, ישתנה. הייתי קטנה, לא ידעתי איזה אופציות עומדות לפניי. בהתחלה חשבתי שזו ההתנהלות של בית הספר, לא הבנתי שאני עוברת משהו חריג. כשההורים שלי ניסו להעביר אותי בית ספר לא אישרו את זה כל כך", ציינה.
על הסרטון בו חשפה כי היא עוברת חרם אמרה: "אמא שלי לקחה לי מאמנת אישית כדי לעזור לי להתמודד עם כל התחושות של מה שאני עוברת. אני מאובחנת כפוסט-טראומה, וזה התחיל שם. על הפגישה הראשונה פשוט שפכתי את הכל, כל מה שהיה, כל מה שאני מרגישה ועוברת. היא שאלה האם אנחנו מעוניינים לפרסם את הסיפור".
לדבריה, "בהתחלה ההורים שלי לא רצו, המשפחה שלי לא אהבה את הרעיון מהחשש אולי זה יפגע בי, אולי זה לא נכון. אבל בסוף הבנתי שזה או הכל או כלום. גם ככה אין לי מה להפסיד, אני במקום הכי נמוך שיכולתי להגיע אליו, אז מה אכפת לי? או שיצחקו עליי או שמשהו ישתנה. לא ציפיתי לזה. הייתי בטוחה שזה משהו כמו כל נושא במדינת ישראל. מבית הספר היו כאלה שלא קיבלו את זה בצורה יפה, אבל הם היו מעטים. בכיתה עדיין משכתי מדי פעם כל מיני תגובות לא נעימות".
עוד הסבירה על "סיירת החרם" כי "הסיירת זו באמת קבוצה מדהימה שהקמנו, "הצינור" ואני. ללכת לילדים שעוברים חרם ומוכנים לחשוף את הסיפור שלהם מול כולם. באמת לקבל את האהבה והתמיכה, יש לנו קבוצה ממש כיפית ונחמדה. חברים, מפגשים, כיף ושמחה - פשוט מדהים. אני כל כך מודה על ההזדמנות הזו וכמובן יש את ההרצאות שאני עושה".
היא הוסיפה כי היא מרגישה שלהרצאות יש השפעה ואמרה כי "אחרי הרצאה אחת ילד כתב לי באינסטגרם 'אופק ממש ריגשת אותי. הבנתי מה זה אומר החרם ומה זה יכול לגרום להרגיש'. סתם ילד מן המניין".
לסיום התעניינה קול האם עדיין קיים בה אמון במין האנושי, ואופק הודתה: "זה מורכב, במיוחד להתמודד תוך כדי עם הפוסט-טראומה של היום. העובדה שאין לי היום חברות לצאת איתן לסרט או קניון, זה לא משהו שחסר לי, אבל עצם העובדה. אני התרגלתי לזה ככה. זה לא משהו שחוויתי, הכרתי, שאני זוכרת ממנו איזו חוויה טובה. המשפחה שלי הם החברים הכי טובים שיכולתי לבקש".
על בחירתה למדליקת משואה ועל כך שתיפגש עם ראש הממשלה ורעייתו והשרה מירי רגב, "מאוד מרגש, מעמד גדול ומכובד. כמובן שעדיין לא השגתי את המטרה שלי. אני רוצה לעשות פגישה עם אשת ראש הממשלה, שרת החינוך - אני רוצה שיהיה משהו מסודר בישראל נגד התופעה המזעזעת הזו. מי שמקבל את העונש לא יהיה הילד המוחרם, זה שצריך לעבור בית ספר, ללכת לטיפולים ולהתמודד עם מערכת אטומה. במקום זה יהיה המחרים שיישא בתוצאות כמו שצריך במדינה מתוקנת. עדין יש עוד מטרה מול העיניים ואני בדרך לשם בעזרת השם".
סייעה בעריכת הכתבה: שני רומנו, 103FM
התרעות פיקוד העורף