"יום אחד, באמצע יום עבודה, הוא קרא לי אליו למשרד בתואנה כלשהי. כשנכנסתי הוא נעל אחריי את הדלת ומיד התנפל עליי. הוא הטיח אותי על השולחן שלו והתחיל לנשק ולמשש אותי. ואני, ילדה בת 20, מוצאת את עצמי פתאום צריכה להדוף מעליי את דידי הררי. אני זוכרת כל פרט מהסיטואציה. את הטעם שלו. את הלשון שלו מנסה להשתחל לי בכוח לפה. אותו גוהר מעליי. הייתי בהלם מוחלט. איכשהו הצלחתי לדחוף אותו, פתחתי את הדלת וברחתי".
לטענתה, "אף אחד בתחנה לא ידע. גם לחברות הכי קרובות ולמשפחה לא סיפרתי. שנים הלכתי עם הבושה. תהיתי אם היה בי משהו שפיתה אותו, שגרם לו לעשות את זה. האם זה בגלל שהלכתי עם מיני, בגלל שהסברתי לו פנים, בגלל האופן שבו סידרתי את השיער".
"הוא היה יכול לזרוק דברים כמו 'הכל טוב ויפה, אבל אף אחת לא יפה כמו שירה', סתם באופן הכי אקראי, ולשלוח מבט דרך הזכוכית", היא מספרת. "אני זוכרת שנדרכתי, ואינטואיטיבית הייתי מנסה שהמבטים בינינו לא יצטלבו. ככל שעבר הזמן הוא שילב את השם שלי בשידור יותר ויותר. היה שואל לדעתי, אומר 'איזה אלופה את שירה', 'בואי שבי איתנו באולפן'. נוצר מין קשר כזה שבו הוא כל הזמן מרים לי. מאזינים ואורחים בתוכנית התחילו להתעניין בי. רוצים לראות מי זו שירה", אמרה.
"הוא היה כל הזמן מתלהב ממני, מחבק אותי, מתגאה בי. 'תכירו, זו הסטודנטית שלי'. הכל כאילו בפן המקצועי. אבל את מוצאת את עצמך מתכווצת, מנסה להעלים את עצמך".
לפי התחקיר, השנה הייתה 2016 ושירה הייתה אז סטודנטית בשנה ג' במסלול הרדיו באריאל. הררי הוביל (ועודנו) את סדנת פרויקט הגמר.
"באחד הימים בתחנה הייתה לנו שיחת מסדרון והוא הזכיר שלמחרת הוא נוסע להעביר אצלנו שיעור באריאל", היא מספרת. "הוא ידע שאני גרה לא רחוק ממנו והציע לי טרמפ, מהבית לאוניברסיטה ומהאוניברסיטה לתחנה".
"הוא אמר שהוא מאחר, והציע שאת הפרויקט שלי נשמע ברכב. זה היה נראה לי מוזר כי זה הרי פרויקט זוגי ויש לי שותפה, אבל הוא התעקש שנאזין לפרויקט בדרך", סיפרה ל"הארץ".
"דידי נתן לי טרמפ. פתאום הוא לקח לי את היד והתחיל לנשק אותה. התחלתי להתפתל ממבוכה. ככה זה נמשך כמעט כל הנסיעה. הוא מלטף לי את הירך ואני מזיזה. מלטף שוב ואני מזיזה. כשהגענו לרדיו, מישהו ראה אותנו יוצאים מהרכב. הרגשתי כמו זונה".
"מהרגע שעלינו על הרכב ועד סוף הנסיעה יש לי הבזקים קצרים. הפרויקט שלי עסק באירוע אישי ולאומי מאוד כאוב. בזמן שברקע נשמעו עדויות מתוך הזוועה ששילבתי בעבודה, דידי לקח לי את היד והתחיל לנשק אותה בתשוקה. זה היה לגמרי אאוט אוף קונטקסט. מיד כשיצאנו מהאוניברסיטה. דקה הוא לא חיכה. ואני, מהמבוכה, מתחילה להתפתל ומנסה לייצר שיחה על הקטע שאנחנו שומעים, ועל הקטע הבא, והוא מסמן לי להיות בשקט. 'ששש'. ככה זה נמשך כמעט כל הנסיעה. הוא מלטף לי את הירך, ואני מזיזה. מלטף שוב, ואני שוב מזיזה. אני זוכרת את עצמי חושבת, 'אולי אני פשוט אפתח את הדלת ואקפוץ'. זו תחושה שלא עוזבת אותי. חוסר האונים מהידיעה שאני תקועה שם. והוא פשוט לא מפסיק", סיפרה בתחקיר.
"באמצע הדרך הוא עצר לקנות לנו קפה וסנדוויץ'. ואני מהמבוכה עוד מודה לו בלבביות. שנאתי את עצמי באותו רגע וחשבתי, 'מילא שאת לא מסוגלת להגיד לא, אבל מה את מצחקקת?' תחושה זוועתית".
כשהגיעו ליעד ויצאו מהרכב נתקלו שירה והררי באחד העובדים הבכירים בתחנה. "אותו עובד בוחן אותי מלמטה למעלה, ושואל במין חיוך כזה 'מאיפה אתם מגיעים?' חייכתי בחזרה ובפנים מתתי. הרגשתי כמו זונה. ובכל זאת נכנסתי איתו למעלית. הייתי בטוחה שהוא הולך לנשק אותי, אבל למזלי זה לא קרה. למחרת הוא שלח לי הודעה: 'את חייבת לי קפה'. לא עניתי. בזה זה נגמר", סיפרה שירה.
דידי הררי מסר בתגובה ל"הארץ": "המקרים המתוארים בכתבה, כפי שהוצגו בפניי בעילום שם, לא קרו ו/או הוצאו מהקשרם. ולכן החלטתי מיוזמתי לגשת ולהיבדק בפוליגרף. בבדיקה נמצאתי דובר אמת בהתייחס לכל האירועים הנטענים. אני אדם משפחתי, אמפתי, רגיש, אכפתי ועם אופי אבהי, וחשוב לי לציין שאם מישהי חשה חציית גבול או תחושת אי־נוחות, אני מצר על כך. מעולם לא הייתה לי כוונה לפגוע או להטריד. במהלך קרוב ל-40 שנות קריירה עבדתי עם מאות א.נשים שיכולים להעיד על התנהלותי המכבדת. הובא לידיעתי כי במהלך הכנת הכתבה פנה עיתון "הארץ" לנשים רבות ששהו ועבדו בסביבתי, ואלה סיפרו כי התנהלותי במקום העבודה הייתה ללא דופי. כולי תקווה שעדויות אלה יצוטטו במלואן בכתבה".
התרעות פיקוד העורף