גיל מיצ'ל כמשל

לא צריך עיניים של בלש כדי להבחין בגדרות התיל הקודרות, במתחמים הסגורים ובמיוחד במצלמות. כמות המצלמות שמרשתת את יפו מלמדת שיש מי שחושש, או שיש לו הרבה מה להסתיר. "מצלמות מפריעות, עושות רע, צריך ללכת נגדן", מבהיר השחקן שאהיר כבהא, תושב העיר. "יש את העבריין הבכיר שאף אחד לא מכיר והוא יושב מאחורי המצלמה, כמו האח הגדול, ויש את הקטנים שלאט־לאט עפים מהבית, ואני מתכוון לנהרגים או לנכנסים לכלא. מי שנשאר שורד".

תראו איזו מציאות קשה, או נבואה שמגשימה את עצמה: לפני תשע שנים כבהא היה מכוכבי הסרט עטור הפרסים "עג'מי", שתיאר את המציאות האלימה של יפו. כעת הכדורים הקטלניים השיגו את בן דודו, נאדר שקרא. "כמה ימים לפני שנרצח אמרתי לו 'שלום' והוא אפילו לא הסתכל עלי, כנראה מרוב לחץ", מספר כבהא. "לא ידעתי שהוא מסוכסך. חשבתי שמקסימום ייתן מכות, אולי יקבל, אבל לא תיארתי שזה יגיע למצב של רצח".

כבהא, שמופיע כעת בהצגה "אוסלו" בבית ליסין, עובד לעתים ב"בא לי בורקס" שנמצא בשדרות ירושלים, ומכיר היטב את הטיפוסים שמסתובבים ברחוב. "אני מציע שתראיינו את אלה שיושבים ברחוב, הצעירים", הוא אומר. "תמיד פוסחים על אלה שרוצחים, נוקמים וקלים על ההדק. הרוב הם כמוני ואנחנו מסתדרים, בגלל זה אין בכל יום חמישה אנשים שמתים ברחוב. הנרצחים מגיעים מקבוצות קטנות ששולטות ומטילות אימה. דבר איתם, אדוני. אתה יכול לראות מישהו נחמד מאוד ויתברר שהוא הרוצח".

כשהגענו למאפיית הבורקס העביר שם משמרת איסמעיל, אחיו של נאדר המנוח, בנו של ינעל העולם. "כל אחד פה דואג לתחת שלו וכשרואים בן אדם שהולך לו בחיים רוצים להרוס אותו, ככה זה", הוא מסביר. "אני לא מפחד, חי את החיים שלי והכל בידי אלוהים. אין לי שונאים".

ביפו לא פעם חוששים שמקרי הרצח הם רק כדור שלג שמתגלגל, והמוות של האחד יגרור אחריו נקמה ומלחמה ממושכת ועקובה מדם. עבד שקרא, שגם נקרא עובדיה מאחר שהוא בן לאם יהודייה ואב ערבי, יצא כבר בהודעה שהוא לא מעוניין בחיסול חשבונות עם רוצחיו של בנו. "במלחמה אין מנצחים", הוא מבהיר. "אם אחסל עשרה וילך לי אחד אני אפסיד. בשביל מה? צריך להמשיך לחיות. יש לי עוד ילדים ובני השאיר שני נכדים, אחד בן שנה וחצי והשני בן ארבעה חודשים, מי יגדל אותם?".

הבעיה היא שביפו לא יודעים מהיכן תיפתח הרעה. הצרות אורבות בכל פינה. "התמרורים כאן רובם הם בגדר המלצה", אומר אגבריה, שמשמש בין היתר כיועץ לראש עיריית תל אביב. "לא מזמן נכנסתי לרחוב חד־סטרי ומולי הגיע רכב באין כניסה. העירייה בדיוק שיפצה את הרחוב לכן הוא היה צר מתמיד. הרכב ביקש ממני לעשות רוורס ובאותו רגע התעקשתי. הבהב, הבהבתי בחזרה. איכשהו הסתדרנו והגענו אחד ליד השני. ישבו שם ארבעה חבר'ה עם קסקטים: 'זה אתה? חשבנו שזה יהודי'. יעני אם אתה ערבי, אתה עוד יותר צריך להתחשב, כי ייתכן שהיהודי לא מכיר את הכללים. התחיל לצטט לי מהקוראן. אתה מבין שיושבים שם סוחרי סמים ואחד מהם מדבר איתי על סובלנות.

"באותו לילה החניתי את הרכב מתחת למצלמה הכי טובה, כי ייתכן שמקרה כזה יסתיים בנזק קל של הצתה. לא צריך יותר. התחושה היא שאין ביטחון. חיים בג'ונגל שבו אנשים לא מבקשים להיות אלימים, אבל אם תיראה חלש, יאכלו אותך כמו סרדין. הרוצח הבא מחכך ידיו בהנאה ומבין שממילא אף אחד לא יתפוס אותו ואני הולך להגיד משפט קשה, אבל אעמוד מאחוריו: כל עוד מדובר בערבי שרוצח ערבי, זה לא באמת מזיז. תסתובב ביפו וכל אחד יגיד לך 'גיל מיצ'ל, גיל מיצ'ל'".

מיצ'ל ז"ל היה אומן שבחודש יולי 1999 הגיע למסיבה ברחוב קדם שבשכונת עג'מי. הוא עמד בחוץ ושוחח עם חבריו כשרכב עבר סמוך אליו. "דיר באלק, אל תשרוט לי את האוטו", אמר מיצ'ל לנהג, וזה הספיק לח'ליל חדד לצאת מהרכב ולדקור אותו למוות.

חדד נמלט מיד אחרי המקרה לרצועת עזה, שם התחבא במשך תשעה חודשים עד שנלכד, הוסגר והורשע בהריגה. "המשטרה רוצה שיהיה בלגן אצלנו", אומר ינעל העולם. "ברצח של מיצ'ל לא היו מצלמות כמו היום. הבן אדם ברח לעזה ושלפו אותו משם. אם רוצים, הם יכולים. ביום שקברנו את בני היינו במסגד ברחוב יפת ובסמטה הסמוכה עשו למישהו דוח, 320 שקל. היו שם 14 ניידות בגלל קרטון שמישהו הניח ליד הדלת. בושה וחרפה".

מבט עגום על הרחובות הלוהטים של יפו שנכנעו ללא תנאי לארגוני הפשיעה

במרחק מטרים ספורים מתל אביב מתקיים ג'ונגל עירוני שבו אין דין ואין דיין. אנשים נרצחים כעניין שבשגרה, והפשע משתולל גם כשממש ליד חונה ניידת משטרה