ועדת השחרורים שליד בתי הסוהר דחתה את בקשת שחרורו המוקדם מהכלא של סלימאן אל-עביד, שהורשע ברצח הנערה חנית קיקוס. אל-עביד מרצה עונש מאסר כבר 26 שנים. החלטת הוועדה התקבלה לאור עמדת הפרקליטות ולאור הדוחות העדכניים של שירות בתי הסוהר מהם עולה כי אל עביד אינו עונה על דרישות החוק על מנת לאפשר את שחרורו המוקדם.
לפני מספר ימים פנו נציגי הפרקליטות אל ההורים השכולים והודיעו להם על הכוונה לשחרר שחרור מוקדם מהכלא את רוצח בתם. ההורים לא התנגדו לשחרור בטענה כי אל-עביד אינו הרוצח של בתם וכי הוא חף מפשע המרצה עונש מאסר על לא עוול בכפו. בשנת 2015 דחה בית המשפט העליון את בקשתו של אל-עביד למשפט חוזר.
באותו מעמד ציינו ההורים כי הם בטוחים ברשלנות חקירת המשטרה באותם ימים, מה שהביא להרשעתו. נציין כי עניינו של אל-עביד הגיע לבית המשפט העליון והרשעתו לא הייתה פה אחד. היו שופטים שסברו כי הוא לא זה שביצע את הרצח, בדיוק כפי שטוענים ההורים, שלדבריהם צוות החקירה תפס אדם שסבל מפיגור ותפר לו תיק. במקרה זה טוענים הורי הנרצחת, דולי ורפי קיקוס, כי הם מקווים שרוצח בתם ייתפס בסופו של יום.
בבית המשפט המחוזי שדן ברצח נקבע כי הפיגור הוא תוצאה של הסביבה בה גדל. את ההודאה ברצח גבה מדובב ש״הושאל״ מהשב״כ. המדובב שהוצג בפני סולימאן כגנב רכב, ואף הוכה על ידי השוטרים בכדי להקנות אמינות לסיפור. בתחילה הכחיש סולימאן גם בפני המדובב כל קשר לרצח, אולם, עם התמשכות מעצרו ושל השיחות עם המדובב, הודה ביום 23.6.1993 בפני המדובב בכך שאסף בחורה ברכבו, שאנס אותה ושהשליך אותה מהרכב "בתוך בורות ליד הכביש."
המשפט חזר לבית המשפט המחוזי ובמסגרת פסק-הדין השני – שניתן ביום 15.2.1996 – הורשע סולימאן ברוב דעות. השופט ניל הנדל סבר כי אין להרשיע אותו. היום הנדל הוא שופט בית המשפט העליון אגב. הוא כתב בשעתו כי סולימאן "נפל קורבן למוצא פיו אך לא למעשה ידיו." סולימאן שב וערער לעליון. בעליון סברו השופטים גולברד וקדמי שיש לזכות את סולימאן מעבירת הרצח. קדמי סבר שיש להרשיעו רק בעבירת האינוס. השופט לוין סבר שאין מקום להתערב בממצאי המחוזי.
הוחלט להשיב בפעם השלישית את התיק למחוזי, ועונשו של סולימאן הועמד על 12 שנות מאסר רק על עבירת האונס. המדינה הגישה בקשה לקיום דיון נוסף, אליה הצטרף סולימאן, ובשנת 1997 הורה הנשיא בדימוס אהרון ברק על קיומו של משפט חוזר. הדיון הנוסף נערך בפני הרכב מורחב בן תשעה שופטים, ודעת הרוב קבעה: סולימאן אשם.
מסתברת מסקנת החוקרים כי מדובר בטעות בזיהוי כמסקנה סבירה והגיונית בנסיבות. עוד יש לציין כי הערכה זו נתקבלה שבוע לאחר גביית ההודעות מניסימיאן. במהלך שבוע זה נמשכה החקירה ונגבו הודעות ממספר אנשים נוספים שסברו כי ראו את חנית או שנתקלו בה – אשר בכולן נתברר כי אין ממש (ראו נספח ט' לתשובה). יתכן – ואינני קובעת מסמרות בדבר – כי עם גילוי הגופה היה מקום לבחון מחדש את הראיות הקיימות, ובהן את ההודעות של האנשים שטענו כי ראו את חנית – לרבות אלה של ניסימיאן. אולם, וזה הוא עיקר הדברים לענייננו: אף אם הייתה מבוצעת בחינה כאמור, ברי כי לא היה בה כדי לרפא את ההבדלים הרבים, אשר בשלם הוסק כי מדובר בטעות בזיהוי.