השבוע, ברעש־ברעש, ציינה המדינה חודשיים למשבר פוליטי־אזרחי מהגדולים בתולדותיה, עם פוטנציאל להידרדרות עד לתואר המפוקפק "המשבר הכי גדול בהיסטוריה הישראלית המודרנית".

המחאה נגד הרפורמה המשפטית עברה אבולוציה דרמטית, ובתוך פרק זמן קצר למדי נדמה כי היצור הצליח להפתיע את היוצר. עד "המחאה המשפטית" של שנת 2023 אף התנגדות, כולל מחאת הדגלים השחורים הטרייה יחסית, לא הצליחה לצאת אל מחוץ לגדרות הפוליטיות ולהפוך לעממית במלוא מובן המושג.

נתניהו ניסה, ועדיין מנסה, לשוות למחאה אופי פוליטי של "שמאל". כל עוד הסקרים שידרו יציבות, בלשכת ראש הממשלה נשמעה צפירת הרגעה. המצב השתנה דרמטית ברגע שבו השתנה אופי המחאה. תחילה אלה היו ההייטקיסטים, ואז אנשי החינוך, ואנשי האקדמיה, ואנשי הרפואה, והורים לילדים, וילדים של אותם ההורים. בפינת השמאל המדומה נהיה צפוף מדי – עד שהשיטפון פרץ את חומות הסכר. ביום שבו הסקרים נתנו לליכוד פחות מ־30 מנדטים, התרגיל חדל לעבוד והמחאה רשמה הצלחת ביניים. כבר לא ניתן לתייג את כלל המוחים כשמאלנים מתוסכלים.

מה שהמחאה עד כה לא הצליחה לשנות זה את העובדה שמבחינת השחקנים הראשיים של הדרמה – אנשי הקואליציה והאופוזיציה גם יחד – הוויכוח ממשיך להתנהל במגרש הפרלמנטרי ובכלים פוליטיים. לפני חודש עקשנותו המופלגת של שר המשפטים יריב לוין עוד נראתה כמו אסטרטגיית מו"מ. גם התעקשותם של ראשי האופוזיציה, יאיר לפיד ובני גנץ, על עצירת החקיקה כתנאי לפתיחת המו"מ נראתה כדרישה סבירה במסגרת משחק פוליטי קשוח.

היום שני הצדדים, המתעקשים להתעלם ממצוקת הציבור ולהמשיך לשחק במשחק ההתנגשות, בתקווה שהצד השני ימצמץ ראשון, נראים הזויים ומסתכנים באובדן סופי של רלוונטיות. מה שהולך יפה ביקום הפוליטי לא הולך בכלל במציאות של חיי מדינה שלמה.

מי שזיהה בדיוק את המגמה הוא הנשיא הרצוג. אזהרותיו מהקרע בעם, המתרחב והמעמיק מיום ליום, נתפסו במערכת הפוליטית כעוד ניסיון לצאת ממלכתי. בתוך שבועות מספר המציאות הוכיחה כי אלה היו לא רק מילים גבוהות, אלא התרעה אמיתית שמתממשת מול עינינו במהירות מחרידה.

הרעיון היצירתי לייצר לקואליציה פרטנר אלטרנטיבי להידברות נולד שם, בבית הנשיא, במהלך פגישות בלתי פוסקות, שיחות ודיונים למיניהם, שבשבילם הרצוג התמסר בכל הכוח. למען האמת, נראה כי לו רק היה יכול, היה הנשיא בשמחה מייצר אלטרנטיבה גם ללוין ולשמחה רוטמן ולא רק ללפיד וגנץ.

לצערו של הנשיא ולצער רבים וטובים שמוטרדים ממצב האומה, לפחות לצד המוביל את הרפורמה אין תחליף חוץ־פרלמנטרי. ההגה ממשיך להיות בידיים של שר המשפטים, והוא לא מתכוון להשתמש בבלמים.

לתוכנית השיחות בבית הנשיא יש שתי מטרות. הראשונה: ליצור לחץ ציבורי מסיבי על שני הצדדים היושבים בכנסת, בתקווה שנבחרי הציבור יקשיבו לאותו ציבור שבשמו הם אמורים לפעול. המטרה השנייה היא בניית בסיס לפשרה. במשך שבועות ארוכים מובילי הרפורמה התייחסו בביטול מוחלט לזעקות האופוזיציה בטענה אחת אולטימטיבית: "הם רק יודעים מה הם לא רוצים".

עד לא מזמן זו הייתה האמת. פרט לדרישה לעצור את החקיקה תכף ומיד, לא לפיד ולא גנץ יכלו להסביר בצורה ברורה ומפורטת מהי האלטרנטיבה שהם מעוניינים לקדם. הרי האופציה "להשאיר הכל כמו שהיה" אינה קיימת. גם במקרה הזה, הראשון שאזר אומץ לקרוא לילד בשמו ולומר בקול כי מערכת המשפט בישראל אכן זקוקה לשינויים היה הנשיא הרצוג.

מתווה ועוד מתווה

למשימה של יצירת האלטרנטיבה נרתמו רבים ומצוינים. טובי המשפטנים, אנשי אקדמיה ובכירי ארגונים מובילים מכל גוני הקשת הציבורית בילו שעות ארוכות בבית הנשיא במטרה להנדס מתווה פשרה, להפוך התנגדות פוליטית לרעיון בנוי המלא בתוכן מקצועי.

סיעור המוחות המפואר הזה הפך לאפשרי לא לפני שהמחאה גרמה לאנשים בשטח להאמין כי המדינה דוהרת לעבר התהום. המחאה, שהייתה אמורה להשפיע על מקדמי הרפורמה, לא גרמה ללוין להזיז אצבע לכיוון הפשרה, אבל היא גרמה לקבוצות שלמות של טובי העם לקום ולהתחיל להזיז הרים וגבעות.

הנה דוגמה אחת מני רבות. בתום שתיקה רועמת, שהגורמים לה הם שנת בחירות ברשויות המקומיות וחוסר חשק להתעמת עם בכירי המפלגות, יותר ממאה ראשי רשויות מכל רחבי הארץ הגיעו לבית הנשיא כדי לשמוע וגם להשמיע את דאגתם. ראשי הרשויות, אנשים פוליטיים בעצמם, זיהו את מה שהפוליטיקאים ברמה הארצית עדיין מתכחשים אליו: ריח ההרס והאסון באוויר.

ראש רשות מהשטחים, איש ימין מובהק שעשה לילות כימים בבחירות כדי להביא ניצחון לגוש הליכוד, קם וקרא: "זה מצב חירום, חברים. בואו נכריז על שביתת רעב, כל ראשי הרשויות, עד שהפוליטיקאים יתעשתו ויפתחו במו"מ לפשרה, אולי זה ישכנע אותם".

אחד מבכירי הפוליטיקה המוניציפלית הציע לפתוח בשביתה כללית במשק, ואילו הרצוג ביקש מהם "ליצור לחץ. תפעילו את כוחותיכם הרבים. הרי נבחרי הציבור מדברים בשם הציבור – בדיוק כמוכם. אם בחדר הזה יש תמימות דעים לגבי נחיצות הפשרה – אזי זה בדיוק מייצג את רצון הציבור שבחר בכם. לכו ותנסו להשפיע".

המתווים שהחלו להופיע, לדלוף ולהתפרסם השבוע, מהווים סימן טוב המצביע על ההתקדמות בתוכנית הנשיא ליצירת הידברות. יש לציין כי קיים הבדל מהותי בין שתי ההצעות, שעלו בהפרש של יממה. המסמך שדלף לתקשורת וקיבל את שם הקוד "מתווה הנשיא 2" (אף שהנשיא מיהר להתנער ממנו) הוא פרי עמלם של ארגונים ומכוני מחקר שונים שישבו בבית הנשיא במשך שבועות מספר. התוכנית נפסלה מיידית על ידי הקואליציה – וירדה מהפרק. בכיר בליכוד אף אמר בזעם כי "אם הנשיא אכן עומד מאחורי המתווה הזה – עליו להפסיק לטפל בגיבוש הפשרה".

המדד העיקרי שבאמצעותו מודדים הצדדים כל מתווה וכל הצעה הוא הרכב הוועדה למינוי שופטים. זהו הצורך המיידי. הדד־ליין קרב ובא: הוועדה למינוי שופטים כבר חייבת לקום, ונשיאת העליון אסתר חיות תסיים את תפקידה בעוד פחות מחצי שנה.

ההצעה שהגיעה ביום רביעי תחת השם "המתווה של פרופ' דניאל פרידמן ושלושת שותפיו" גרמה לאפקט הפוך מזה שגרם המתווה הקודם: לוין ורוטמן התייחסו אליה בנימה חיובית בתדרוכי אוף־רקורד, ואף הגדילו לעשות ובתוך כמה שעות קבעו פגישה עם מחברי המתווה: פרופ' יובל אלבשן, אלוף (במיל') גיורא איילנד וד"ר גיורא ירון (פרופ' פרידמן שוהה בחו"ל, ועל כן נעדר מהמפגש).

המתווה מציע פתרון לוועדה לבחירת שופטים שהוא כולו שוויון. בשונה מהמצב הנוכחי (הקואליציה במיעוט) ובשונה מהמתווה המקורי של לוין (הקואליציה ברוב), מתווה הפשרה של "קבוצת פרידמן־אלבשן" נותן תיקו לשני הצדדים. רבים בליכוד, דווקא בקרב הוותיקים והבכירים, התלהבו ממתווה פרידמן וטענו כי הם מוכנים להפעיל על לוין לחץ מסיבי כדי שיסכים לאמצו. באופוזיציה צחקו בקול: לא לפיד, לא גנץ ולא סער מוכנים לשמוע על ההצעה, שלדבריהם היא "תרגיל אחד גדול שאותו יזמו רוטמן ולוין עצמם כדי ליצור מצג שווא של פשרה".

בעיני הליכוד, ההתנגדות של האופוזיציה למתווה פרידמן אינה סוף פסוק, אלא רעשי רקע. לוין, עקשן וקשה עורף ככל שיהיה, יודע גם הוא כי יש צורך בפשרה. לא כי לפיד דורש, אלא כי הציבור דורש. אי אפשר להוביל לשינוי לטובת הבוחר, תוך התעלמות ממצוקת אותו הבוחר. או כמו שהגדיר זאת אחד מאנשי הימין, תומך הרפורמה אך מתנגד הכאוס: "לא ניתן להוביל את העם לגן עדן בכוח. רק בהסכמה, גם במחיר שזה כבר לא יהיה גן עדן, אלא ליגה אחת תחתיו".

גורמים בליכוד שעשו לאחרונה לא מעט "שעות לוין־רוטמן" מעידים כי התוכנית המסתמנת תהיה פעולה בסגנון ההתנתקות. במילים אחרות, אם אין פרטנר למו"מ, נעשה פשרה באופן חד־צדדי. יש להניח כי בכל הקשור לבחירת שופטים, לישורת האחרונה יגיע שר המשפטים עם משהו שיהיה מאוד קרוב ל"מתווה פרידמן־אלבשן". הגוון הפוליטי של מחברי המתווה, ובעיקר השם והמוניטין של פרופ' פרידמן, הראשון שניסה לבצע שינויים במערכת המשפט לפני עשור וחצי, נותנים לגיטימציה ומשקל לפשרה.

"המתווה הזה לא ישכנע כנראה את לפיד וגנץ, וגם לא את אנשי השמאל שבקרב אנשי המחאה. מה שחשוב הוא לשכנע את אנשי שלומנו, את אנשי הימין שנטשו אותנו וחברו למחאה. אם נחזיר אותם הביתה – דיינו", מסכם גורם בכיר בליכוד ומנסה לשדר אופטימיות.