במוקד התביעה שעמדה על 1.8 מיליון שקלים, עשרה סרטונים שהועלו למרשתת ביוני 2020, שהציגו את הרב יצחק כ"ראש כת אלימה" והאשימו אותו בהתעללות נפשית ופיזית בחסידיו. הסרטונים פורסמו במספר זירות דיגיטליות, כולל יוטיוב ופייסבוק, וזכו לתפוצה נרחבת. השופט ארניה הכיר בהשפעתן העצומה של הרשתות החברתיות בעידן המודרני: "רשתות חברתיות הינן זירה מרכזית להחלפת מידע ודעות, בתפוצה נרחבת ביותר, ללא השקעת משאבים, וללא חסמים או התערבות שלטונית בחופש הביטוי", כתב בפסק דינו.
למרות זאת, קבע השופט כי אין להטיל על הפלטפורמות אחריות גורפת להסרת תכנים. במקום זאת, אימץ את "מבחן השקר הברור", לפיו מסדת חייבת להסיר פרסום ללא צו שיפוטי רק כאשר "יש בידי מבקש ההסרה להציג בפניה ראיה חד משמעית לכך שתוכנו של פרסום מסוים הינו שקר ברור או בלתי חוקי על פניו".
במהלך המשפט התגלה כי מטא הפיקה הכנסות של 30,605 שקלים מקידום תשעה מהפרסומים. למרות זאת, קבע השופט כי "אין לראות בקיומו של אינטרס כלכלי של המסדת כתמיכה בתוכן הפירסום". פסק הדין חשף את הקושי באיתור מפרסמי התכנים הפוגעניים. חוקר פרטי שהועסק על ידי התובעים העיד כי למרות מאמצים נרחבים, לא הצליח לאתר את האחראים לפרסומים. "מדובר בגורמים מתחזים... להערכתנו המקצועית ניתן להגיע אל מפיצי תכני השטנה רק באמצעות כלים של גורמים ממלכתיים", העיד החוקר.
השופט ארניה הביע דעתו כי ייתכן שהגיע העת לבחון מחדש את ההלכה הקיימת בנושא אחריות פלטפורמות דיגיטליות: "ייתכן שבאה העת להרחיב את אחריותן הנזיקית של מוסדות ביחס לפרסומים בהן, מעבר למבחן השקר הברור, ולהחיל מבחנים חדשים לבחינת סירובן להסיר פרסום מעוול".
במסגרת פסק הדין נדונו גם תביעות נגד מגיבים פרטיים. אחד מהם שכתב: –"הרב אמנון יצחק אמר לשרוף (כך!) את הספרים של הרב עובדיה יוסף", חויב בתשלום 1,000 שקלים בגין תגובית פוגענית. נתבעת נוספת, אישה בת 70, ששיתפה את אחד הפירסומים בדף הפייסבוק שלה, והוסיפה תגובית: "החילוני לשעבר שמתחזה לרב" חויבה בתשלום 5,000 שקלים בגין שיתוף אחד הפרסומים. ואילו התביעה נגד נתבע נוסף שנטען כי הגיב "אמנון יצחק החתול המטפס היה פורץ לבתים", נדחתה לאחר שהתובע לא הרים את נטל הראיה הנדרש כדי להוכיח שהוא שעומד מאחורי התגובית, והוא זה שפירסם אותה, הרב אמנון יצחק ישלם לו הוצאות משפט בסך עשרת אלפים שקלים.
התרעות פיקוד העורף