ראש הממשלה בנימין נתניהו התייצב היום (ב') בפעם ה-19 על דוכן העדים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, במסגרת משפטו. כמו בכל הופעה קודמת, גם הפעם כפוליטיקאי ותיק, סיפק נתניהו הצגה מרתקת, מלאה בדרמה, הכחשות והטלת אחריות על הסובבים אותו.
במשפט הפלילי, האחריות אינה רק על המעשה, אלא גם על המודעות והכוונה. גם אם נניח, לשם הטיעון, שנתניהו לא הוציא את ידו מכיסו, לא שלח את זרועו לעבר הטלפון, לא לחץ על הספרות בלוח המקשים ולא “הרים טלפון” לעורך אתר וואלה – האם באמת ניתן לקבוע שלא היה מודע, לא יזם, לא עודד ולא הפיק תועלת מהמהלך? לא די בהטלת אחריות על בני המשפחה כדי לנתק את הקשר הפלילי.
יתרה מכך, העובדה שנתניהו טוען כי “לא ידע את ההיקף” של הפניות, אינה בהכרח מספיקה כדי לטעת את הספק הסביר הנכסף. לעיתים, בנסיבות מסוימות, “עצימת עיניים” – כלומר, בחירה לא לדעת – כמוה כידיעה, גם אם אתה ראש ממשלה. יחד עם זאת, הסיפור שמספר נתניהו מצליח לשכנע לא מעט אנשים, ובהם בעיקר את הציבור הרחב. השאלה היא אחרת: האם יצליח לשכנע את הרכב השופטים, אשר מביט על גרסתו דרך משקפיים משפטיות מקצועיות?
בסופו של יום, המשפט אינו רק על נתניהו – אלא על שאלת שלטון החוק בישראל. האם החוק חל גם על מי שמחזיק במפתחות לבלפור, או שמא יש חסינות לא כתובה למי שצבר מספיק כוח? בינתיים, בית המשפט סבלני, אך הציבור כבר פחות. האמת המשפטית עוד תתברר – אך הקרב על הנרטיב כבר כאן, והוא סוער מאי פעם.
ההצגה בבית המשפט ממשיכה, ונתניהו, כהרגלו, מצליח לשמור על מתח ועניין ציבורי גבוה. האם מדובר באסטרטגיה מתוחכמת או בניסיון נואש להימלט מהדין? הזמן יגיד. אבל כמה זמן?
התרעות פיקוד העורף