אני לא אוהבת לדון בתיקי אונס. לא כי הם לא חשובים, אלא בדיוק כי הם חשובים מדי. העמימות בהם כמעט תמיד גדולה מהוודאות, הכאב של שני הצדדים אמיתי, והשיפוט הציבורי מהיר מדי ומסוכן מדי. לכן בחרתי שנים לשמור על שתיקה בנושאים כאלה. אבל הפעם לא הצלחתי.
שפת גוף היא אמיתית ולעיתים שקופה, אך מושפעת מכל כך הרבה פרמטרים. מי האדם, מה הביטויים הפיזיולוגיים הבסיסיים והייחודיים לו, מה שאנחנו מכנים בשפה המקצועית ה-Baseline האישי. מה הסיטואציה שבה נכח, מה מבנה אישיותו וכיצד הוא משפיע. מה אמר, באילו מילים בחר, מה ראיתי בתנועות הגדולות שלו ומה זלג לו בשבריר שנייה ממימיקת הפנים ומהגוף.
וחשוב להבין, סימנים פיזיולוגיים של שקר זהים לסימנים פיזיולוגיים של התרגשות. אדם שנמצא בסיטואציה כזו סביר שיהיה חסר שקט, לחוץ, כועס, עצבני. ובסיפור מסוג זה יותר מכל סיפור אחר, טמונות כל כך הרבה מלכודות. גם העובדה שאני אישה, גם השיח התקשורתי סביב הפרשה, כל אלה יכולים לייצר השפעה שאני חייבת לקחת בחשבון.
לכן, אחרי התלבטות לא קלה, החלטתי לקחת אתכם למסע. מסע שבו תהיו שותפים לאופן שבו אני מנתחת את שפת גופו של וילנר. ברגעים כאלה, כשהמלכודות רבות כל כך, אני בוחרת להיצמד לעובדות פיזיולוגיות בלבד, ללא פרשנות. אציג את מה שראיתי, אסביר את המנגנון שעומד מאחוריו, ואצמד למחקרים על מנגנון השקר.
לאורך הראיון ראיתי אדם שבולע רוק מדי פעם ולוקח שאיפות אוויר עמוקות. תגובות אוטונומיות שהמחקר מקשר ללחץ פיזיולוגי ממשי. אבל כאן בדיוק משהו תפס את עיני. בפרופורציה לחומרת הסיטואציה, אדם שמואשם באונס, שיושב מול אחד העיתונאים החדים בישראל, שכל המדינה צופה בו, רמת הלחץ הנראית לעין נמוכה באופן לא פרופורציונלי. הוא נראה רגוע ואסוף. וגם זה, נתון שאני חייבת לקחת בחשבון.
עם זאת, חשוב לקחת בחשבון שוילנר ככל הנראה התכונן לראיון הזה. אדם שיודע שכל תנועה תנותח אולי פשוט למד לשבת בשקט. אתם תחליטו.
אצל וילנר הפנים היו כמעט חתומות לאורך כל הראיון. רגע אחד בלבד שבו זלגה מיקרו-הבעה של עצב, קרה בדיוק כשדרוקר דיבר על מצבו הנפשי הקשה. רגע אחד בכל הראיון!
אני מבינה שעברו שנים מאז האירועים, ושוילנר הגיע לראיון הזה מוכן. כנראה עם ליווי מקצועי שהנחה אותו לשמור על איפוק. וזה הגיוני. אבל כאן בדיוק הנקודה שמטרידה אותי. בשפת גוף יש תופעה שנקראת זליגה של מיקרו-הבעות. מדובר בביטויים זעירים, של שבריר שנייה, שמגיעים ישירות מתת המודע (ולכן אין לנו עליהם שליטה) ומייצגים רגש פנימי אמיתי.
אף אדם, לא משנה כמה התכונן, לא יכול לשלוט בהן. הן פשוט זולגות והן תייצגנה את הרגש האמיתי הפנימי שאותו אדם מרגיש. וכאן, לא ראיתי כלום. לא הבעות גדולות ולא קטנות. לא מיקרו הבעה של כעס, לא בכי, לא הפתעה. כלום... גם כשדרוקר הטיח בו ישירות שאנס, הפנים נשארו חתומות לחלוטין.
ואני חייבת לציין שזה חריג. אדם שמואשם בדבר כה חמור שלא עשה, גם אם הוא שומר על איפוק חיצוני, הגוף שלו עדיין ידבר, מיקרו ההבעות יזלגו החוצה. תמיד. אצל וילנר לא זלג כלום. אתם תחליטו.
כיווץ כתפיים שלם וסימטרי הוא ביטוי אמיתי של אי ידיעה. אבל כיווץ חלקי ואסימטרי הוא סיפור אחר לגמרי. ד"ר אקמן תיאר את התופעה הזו כזליגה של מחווה, רגע שבו הגוף מסגיר בשבריר שנייה שאינו מסכים עם מה שהפה אומר. הגוף מהסס. הפה ממשיך קדימה. מחקרים רבים מראים שתופעה זו אופיינית במיוחד אצל מבוגרים בהקשר של הונאה.
מניסיוני, כיווץ חלקי וחוזר של כתף אחת תוך כדי אמירת דברים נחרצים הוא אחד הסימנים שאני לוקחת ברצינות רבה. כחלק מהתמונה הכוללת, הוא מוסיף עוד שכבה שקשה לי להתעלם ממנה.
המחקר בנושא הזה חד משמעי יותר ממה שאנשים חושבים. מחקרים שפורסמו ב-Frontiers in Psychology ובכתבי עת פורנזיים מצאו שמצמוץ מופחת ואיטי מופיע באופן עקבי בזמן עומס קוגניטיבי גבוה, בדיוק כשהמוח עסוק בניהול נרטיב מורכב. כלומר, הגוף מאט את המצמוץ בזמן שהוא עובד קשה מאוד על לשמור על הסיפור.
זה לא אי-נוחות בלבד. זה ביטוי פיזיולוגי של מוח שעמוס. ובשילוב עם כל מה שתיארתי עד כה, התמונה הכוללת מתחילה לדבר בקול רם. אולי רם מדי. אתם תחליטו.
אז מה יש לי בסוף?
ארבעה סימנים שכל אחד מהם לבד לא מספיק. אבל ביחד הם מציירים תמונה שלא נותנת לי מנוחה. גוף שנסגר, פנים חתומות, כתפיים מתכווצות, ועפעפיים שמורידות וילון. ארבעה ביטויים פיזיולוגיים שהמחקר מקשר שוב ושוב לשקר.
אני לא שופטת. אני לא פוליגרף. וגם על פוליגרף אפשר לעבוד. אני מומחית שפת גוף שראתה משהו וחייבת הייתה לדבר עליו. את האמת האמיתית יודעים רק שלושה אנשים (אולי אפילו ארבעה לפי מה שנאמר בתחקיר).
אתם תחליטו.
התרעות פיקוד העורף