האישום המתוקן מגולל את היחסים הטעונים מצד הבן המאומץ כלפי הוריו המאמצים: היו איומים מצדו בהם "הבטיח" בפני מדריכיו שיבוא עם אביו חשבון וכי ינקום במשפחה. שי הגיש תלונה במשטרה נגדו מחשש שיממש את האיום שלו. שבועיים וחצי שקדמו ליום התקרית בשתי הזדמנויות שונות, עזב הצעיר את ההוסטל ונעדר ממנו. כשעזב, יצא עם מזוודה וקופסת תרופות שהוא נוטל באופן קבוע שהייתה אמורה להספיק לשבוע.
בשיחות ובהתכתבויות ניסו בני משפחתו של המנוח (רעייתו וילדיו) ומדריכיו לשכנעו לשוב אל ההוסטל אך הוא סירב, והיה מעוניין להעביר את מקום מגוריו לאילת. בשלב מסוים נסע המנוח עם כמה אנשים לכיוון אילת, ובדרך נותר לבדו בכביש באזור ירושלים. הוא התקשר לעזרת המשטרה. השוטרים התקשרו לשי ולרעייתו. בתחילה, סירבו השניים לקבל את המנוח לביתם, לבסוף הסכימו.
הטיול האחרון בחורשה
לדבריו של שי, לאחר שהבין כי הבן המאומץ כבר אינו בין החיים, עת היה מוטל על הארץ, הוא נטל את הסכין, דקר באמצעותה את המנוח שתי דקירות בחלקו השמאלי של בית החזה והותיר את הסכין נעוצה בליבו של עומרי. בסמוך לאחר מכן, הזעיק את כוחות המשטרה. השופטים גם לקחו בחשבון את עדותה של ל', מנהלת מערך דיור חוץ ביתי, שהכירה את עומרי היטב וליוותה אותו שנים בהוסטל.
דילמת השופטים
השופטים הדגישו כי במרכז ההליך עומד עומרי עצמו: "נציב אפוא לנגד עינינו בראש ובראשונה את דמותו של המנוח, עומרי, אשר בחייו הקצרים ידע לא פעם סבל, מכאוב וקושי, אך ניחן גם באינטליגנציה רגשית גבוהה, אהב לצייר, לבשל ולאפות ולעסוק בספורט. הוא אהב את בני משפחתו והם אהבו אותו. אובדנו עצום. אל לנו לשכוח כי הומת שלא כדין על ידי אביו. הענישה המוצעת, עשר שנות מאסר בפועל בלבד, אינה משקפת באופן מלא את חומרת המעשים ואת האובדן שנגרם".
לצד חומרת המעשה, עמדו השופטים גם על הנסיבות המשפחתיות החריגות שליוו את המקרה: "את האירוע אופפות נסיבות אישיות ומשפחתיות ייחודיות וקשות. הנאשם, אשתו וילדיו אימצו לביתם ולחיקם תינוק פגוע, אשר סבל מתסמונות מגבילות ומצרכים מיוחדים, הן במישור הנפשי והן במישור הקוגניטיבי. לאורך השנים השקיעו ממשאביהם, בכל התחומים, בקידומו ובדאגה לכל צרכיו, אהבו אותו וסיפקו לו בית, חום ומשענת".
עוד ציינו כי ככל שעומרי התבגר וקשיי התנהגותו החריפו, הקשר המשפחתי נעשה מורכב יותר, אך לא נותק. לדבריהם, הוריו המשיכו לתמוך בו ולסייע גם לצוות ההוסטל שבו התגורר בשנות חייו האחרונות. השופטים קבעו כי ההמתה בוצעה בכוונה, אך בנסיבות הקרובות לסייג ההגנה העצמית. לדבריהם, חמישה מתוך ששת התנאים הנדרשים להתגבשות הסייג התקיימו במקרה, למעט דרישת המידתיות.
בסופו של דבר החליטו לאשר את ההסדר בשל מכלול הנסיבות, ובהן מצבו הבריאותי הקשה של בלום וההשפעה הצפויה של מאסרו על בני משפחתו. "התוצאה הכוללת היא כי על אף שמדובר בעונש מקל, הרי ההסדר בכללותו עומד במבחן האיזון", סיכמו.