החיפושים נמשכו כמעט חודש. הצוללנים פעלו בתנאים קשים, כשהראות במים כמעט אפסית והבוץ מכסה את קרקעית הנחל. הם נאלצו לעבור בידיהם על השטח, סנטימטר אחר סנטימטר, ולמשש כל חפץ שנקרה בדרכם. במהלך הימים נמצאו תיקים, מזוודות וחפצים רבים שהושלכו לירקון, אך לא המזוודה שחיפשו.
שיחת הטלפון ששינתה את כיוון החקירה
אלא שמור התעקש. לדבריו של נוימן, מפקד המחוז אמר כי תחושת הבטן שלו היא שאין מדובר במקרה שגרתי. "ילדים לא נעלמים במדינת ישראל", אומר נוימן. "יש תלונות על ילדים נעדרים, אבל בדרך כלל הם נמצאים מהר מאוד. מקרי היעלמות ממושכים של ילדים הם נדירים ביותר". נוימן יצא לתחנת נתניה והזעיק את ראשי המפלגים ואת מפקדי החקירה. שם נחשף בפניהם סיפור משפחתי מורכב, שגם שנים לאחר מכן קשה להסבירו במשפט אחד.
ויויאן טיפלה בה, נקשרה אליה וניסתה שוב ושוב לשכנע את רון לרשום אותה לגן ולקבל עליה אחריות. ב-12 במאי, ביום שבו תכננה לצאת מביתה, היא דרשה ממנו להגיע ולאסוף את הילדה. היא אף ביקשה ממנו שלא להחזיר אותה לביתם של מארי ורון, והתנתה את חזרתה בכך שתימצא לה מסגרת חינוכית. רון הגיע ולקח את רוז.
בהתחלה לא דמיינה את הגרוע מכול. בכל פעם ששאלה, קיבלה תשובה אחרת: רוז אצל חברים, הועברה למקום אחר, אולי אפילו חזרה לצרפת. אלא שהימים הפכו לשבועות, והשבועות לחודשים. הילדה לא חזרה, איש לא ידע להראות היכן היא, וההסברים נעשו סותרים יותר. אחרי כשלושה חודשים פנתה ויויאן לשירותי הרווחה בנתניה. היא סיפרה שאינה רואה את נינתה ושאיש אינו נותן לה תשובה ברורה. אנשי הרווחה ניסו לאתר את רון ומארי, אך לפי חומרי החקירה הם התחמקו שוב ושוב. כשהניסיונות לא נשאו פרי, הועבר המידע למשטרה.
גם השוטרים נתקלו בתחילה בדלתות סגורות ובהסברים מתחמקים. לבסוף נכנסו לדירה והביאו את בני הזוג לתחנת נתניה. בתוך זמן קצר התבררה העובדה שממנה כבר אי אפשר היה לברוח: איש לא ראה את רוז במשך שלושה חודשים, ואיש לא הצליח להוכיח שהיא נמצאת במקום כלשהו.
השיחה הסמויה והגרסאות שלא הפסיקו להשתנות
כבר בשעה הראשונה לחקירה הבינו החוקרים כי אין מדובר במקרה היעדרות רגיל. רון ומארי הוכנסו לחדר חקירות, אך עוד לפני תחילת התשאול נקראה החוקרת לצאת בדחיפות למשרדו של קצין החקירות. היא הותירה את השניים לבדם, לכאורה בניגוד לנוהלי החקירה.
אלא שהיציאה הייתה מתוכננת. בחדר פעלו מצלמות ומיקרופונים סמויים.
נוימן החליט לעצור את רון ואת מארי. באשר לוויויאן, לאחר התלבטות הוחלט לשחררה למעצר בית למשך כמה ימים. ההחלטה התקבלה על רקע הבלבול הרב, הגרסאות הסותרות והיעדרה המוחלט של הילדה.
רון החל למסור לחוקרים שורה ארוכה של סיפורים. פעם טען שמסר את רוז לאחרים, פעם שהיא נמצאת אצל ויויאן, פעם אצל חבר ופעם בצרפת. בין הדברים אמר גם כי הרג אותה והשליך אותה, אך לאחר מכן חזר בו. גם המקומות שאליהם הפנה את החוקרים השתנו: מזבלה, חולות באזור ראשון לציון, תל ברוך ולבסוף נחל הירקון.
"אתה מקבל בעת ובעונה אחת שלל גרסאות", אומר נוימן. "מצד אחד הוא אומר שהיא בצרפת, מצד אחר אצל חבר, ובין לבין הוא אומר שהרג אותה והשליך אותה לירקון - ואז מכחיש שוב. דבר אחד היה ברור: הילדה איננה". גם מארי, לדבריו, לא מסרה מידע שעשוי היה להביא לאיתור בתה. נוימן מתאר אותה כמי שהתנהלה בחקירה באופן מחושב, בעוד רון נטה לדבר בחופשיות רבה יותר כשהאמין שאינו נמצא במסגרת רשמית.
כאשר הוחזר לחדר החקירות וניסה להכחיש את הדברים, החוקרים כבר החזיקו בתיעוד. אלא שגם אז לא הסתיימה אי-הוודאות. המקום שעליו הצביע לא היה מדויק, והחוקרים הבינו כי גם כאשר הוא מודה לכאורה, אין ודאות שהוא מוביל אותם למקום הנכון. לפי אחת הגרסאות שמסר, רוז ישבה במושב האחורי של המכונית ובכתה, והוא פגע בה. לאחר מכן, כך טען, סבר שמתה, הכניס אותה למזוודה והשליך אותה לירקון. אלא שגם לאחר שמסר את הגרסה הזאת חזר בו ושינה פרטים.
"זו לא הייתה הגרסה הסופית שלו", מדגיש נוימן. "גם אחריה הוא חזר לחדר החקירות ושינה שוב את הסיפור. הקושי המרכזי היה שהוא לא נשאר עם גרסה אחת, וגם היא לא". במקביל לפתיחת החקירה הוקם חפ"ק, ובתחילה הוטל צו איסור פרסום. בהמשך הוקל הצו והציבור התבקש לסייע באיתור רוז.
29 ימים של חיפוש והתוכנית לייבוש הירקון
למרות ריבוי הגרסאות, נוימן ובן שלום השתכנעו בתוך זמן קצר כי המזוודה הושלכה לירקון. אלא שהחיפוש בנחל התברר כמבצע מורכב בהרבה מכפי שנדמה מבחוץ. המים היו עכורים, מלאי סחף ובוץ, והצוללנים לא יכלו לראות כמעט דבר. הם נאלצו לסרוק את קרקעית הנחל בידיהם. גם המיקום שמסר רון לא היה מדויק, ולדברי נוימן היה ברור כי הוא מטעה את החוקרים גם בנקודה הזאת.
"תגיד, נוימן, למה אתם לא חושבים מחוץ לקופסה?" שאל אותו. "מה הבעיה להביא לכאן כמה משאיות עפר, להקים סוללה ממזרח לאתר החיפושים וממערב לו, לייבש לרגע חלק מהירקון ולחפש את המזוודה?" המסר היה ברור: המפכ"ל רצה שהתוכנית תיבחן ברצינות.
נוימן הזעיק את אנשי רשות הטבע והגנים ואת הגורמים האחראים על הירקון. לדבריו, הם קבעו כי ניתן לייבש זמנית את האזור באמצעות סוללות עפר, אך העריכו את העלות בכשלושה מיליון שקלים והזהירו כי חסימת הזרימה עלולה להביא למותם של דגים ובעלי חיים נוספים במים. למרבה המזל, התוכנית לא נדרשה.
ביום ה-29 לחיפושים ישבו מפקדי המחוז בישיבה ברמלה. במהלך הישיבה קיבל יגאל קוטלר דיווח מן הירקון: צוללן מצא מזוודה. לא הייתה זו המזוודה הראשונה שנמשתה מן הנחל. במשך החיפושים נמצאו תיקים וחפצים רבים, משום שהירקון שימש במשך שנים מקום שאליו השליכו אנשים ציוד שלא רצו בו. אלא שהפעם היה פרט אחר: המזוודה הייתה בגוון בורדו-אדום.
"זה רגע בלתי נשכח", אומר נוימן. "אבל לא פיצחנו לא אותו ולא אותה. אין כאן פיצוח. מצאנו את רוז".
מהחקירה אל בית המשפט
זמן קצר לאחר איתור גופתה הוגש כתב אישום נגד רוני רון, שהיה אז בן 45, ונגד מארי פיזם, בת 23, ילידת צרפת. כתב האישום ייחס להם כי גרמו בכוונה תחילה למותה של רוז. לפי כתב האישום, לאחר שהוחזרה לישראל התקשו השניים לגדלה. נטען כי גמלה בליבם החלטה לגרום למותה, וכי הם, או אחד מהם, נטלו תיק נסיעות גדול והכניסו אליו בגדים וחפצים שהיו שייכים לה. בדרך שלא ניתן היה לקבוע בוודאות גרמו למותה, ולאחר מכן הוכנסה לתיק, בחייה או לאחר מותה. רון לקח את התיק והשליך אותו למימי הירקון.
בית המשפט המחוזי מרכז לא נתן אמון בגרסתו של רון בדבר הפגיעה במהלך הנסיעה. בהיעדר הסבר סביר ואמין מצדו, נקבע כי הראיות המהימנות מובילות למסקנה חד-משמעית שלפיה גרם בכוונה תחילה למותה של רוז. גם גרסתה של מארי נדחתה. בית המשפט לא קיבל את טענתה שלפיה כל כוונתה הייתה להיטיב עם בתה. בפסק הדין צוין כי גם לאחר שלדבריה נודע לה על מותה, היא לא ביררה את נסיבות המוות או את מקום הימצאותה.
עוד נקבע כי במהלך העימות עם רון התנהלה באופן מפליל וניסתה לתאם עמו גרסאות בנקודות שעלולות היו לקשור אותה למעשים. בית המשפט התרשם כי ניסתה להציג את עצמה כפסיבית וחלשה, בעוד שבפועל פעלה באופן מניפולטיבי לקידום האינטרסים שלה, גם על חשבון צורכיהם של אחרים.
ב-19 במאי 2011 הורשע רון ברצח בכוונה תחילה. מארי הורשעה בשלב הראשון בשידול לרצח וזוכתה מחמת הספק מביצוע הרצח עצמו. נקבע כי הראיות הנסיבתיות הובילו למסקנה שהיא שידלה את רון להיפטר מרוז בדרך בלתי חוקית, תוך שצפתה את האפשרות שיעשה זאת באמצעות הריגתה וחפצה באפשרות הזאת, אף שלא הייתה מעורבת בהכרח בפרטי הביצוע.
בית המשפט קבע כי דבריו של רון, שבהם ניסה לשלול את מעורבותה, נאמרו כדי להגן עליה ולקחת על עצמו את מלוא האחריות. ביוני 2013 נגזר על שניהם מאסר עולם. רון ערער לבית המשפט העליון וטען למחדלי חקירה חמורים. במסגרת הערעור הציג גרסה חדשה שלפיה מארי היא שגרמה למותה של רוז, ואילו הוא סייע לה לאחר מעשה כשהשליך את הגופה לירקון. גם מארי ערערה.
הערעורים לא סייעו להם: בית המשפט העליון החמיר את הרשעתה של מארי וקבע כי היא תורשע ברצח לצד רון. השניים מרצים את עונשם עד היום.
"התמונה שלה הספיקה"
למרות השנים שחלפו והניסיון שצבר בעשרות חקירות מורכבות, נוימן מתקשה להסביר את הפרשה במונחים מקצועיים בלבד. "בדרך כלל, כשאני מציג תיק לאנשי הימ"ר, אנחנו מכינים מצגת שלמה: מודיעין, רקע, מי נגד מי ומה אנחנו יודעים", הוא מספר. "במקרה הזה ביקשתי שעל המסך תופיע רק התמונה של רוז. הסברנו שמדובר בילדה שנעלמה. לא היה צריך לומר הרבה יותר".
הוא זוכר את ענת קצב יוצאת מן הישיבה עם דמעות בעיניים. "היא אמרה לי: ‘המפקד, אנחנו נמצא את הילדה. אל תדאג, אנחנו נמצא אותה’". לדבריו, החקירה הייתה מקצועית, אך אי אפשר היה לנתק ממנה את המטען הרגשי. "ברור שהרגש שיחק כאן תפקיד משמעותי", הוא אומר. "מדובר בילדה קטנה שנעלמה, וכל המדינה מחכה שתמצא אותה".
גם היום הוא אינו מצליח להבין כיצד אדם שנראה כלפי חוץ נורמטיבי מסוגל לבצע מעשה כזה. "כמה שלא ננסה להבין את הראש של אדם, את המוח האנושי, אי אפשר להבין את זה, אי אפשר לפצח את זה ואי אפשר לקבל את זה", הוא אומר. "מדובר באדם שגדל במדינת ישראל ולא היה בו לכאורה דבר חריג. זו פשוט צלקת. אין לי דרך אחרת להגדיר זאת".
פרשת רוז פיזם נחרתה בזיכרון הציבורי לא רק בשל חומרת המעשה, אלא גם בגלל שלושת החודשים שבהם הילדה לא נראתה, הגרסאות שנמסרו על מקום הימצאה ו-29 הימים שבהם צוללנים חיפשו אחריה בתוך מי הירקון. החוקרים לא הצליחו להשיב אותה בחיים. הם גם לא הצליחו לקבל מרון וממארי סיפור אחד מלא, עקבי ואמין על רגעיה האחרונים. אבל הם מצאו את המזוודה, חשפו את שאירע והביאו את האחראים למותה לבית המשפט.
אצל נוימן ואנשי החקירה, התיק לא הסתיים עם בדיקת ה-DNA, כתב האישום או מאסרי העולם. תמונתה של רוז, זו שהוצגה לבדה על המסך בישיבת הפתיחה של הימ"ר, נותרה עבורם התזכורת לילדה שמדינה שלמה חיפשה - ולחקירה שגם לאחר שהסתיימה, מעולם לא באמת עזבה אותם.
התרעות פיקוד העורף