איש מבני הבית לא שמע את הירי. מי שגילה את הזוועה היה בנו של אזר, אז בן שבע, שיצא מהבית לטייל עם הכלב. הילד הבחין במכוניתו של אביו, התקרב אליה כשלא הבין מדוע הוא אינו יוצא – ואז ראה את הדם. הוא חזר לבית והזעיק את בני המשפחה.
"מה שהכי זכור לי זה ההלם", הוא מספר. "פתאום אתה רואה את כל צמרת בית המשפט, את כל השופטים שאני מכיר מבתי המשפט, כולם לידי בזירה. ומה שהכי זכור לי – בלי לשון המעטה – אלה העיניים המבועתות. זו פעם ראשונה שרוצחים שופט מכהן במדינת ישראל. כל אחד הרגיש: אולי הוא הבא בתור. מה קורה פה? רצחו שופט".
יותר משני עשורים לאחר מכן, המניע לרצח עדיין נשמע כמעט בלתי נתפס: אזר כלל לא נרצח בגלל תיק שניהל, פסק דין שנתן או סכסוך אישי. הוא נבחר כמעט באקראי. שני אסירי עולם ביקשו לזעזע את המדינה באמצעות רצח של אישיות בכירה ממערכת אכיפת החוק – ואז להשתמש ברצח עצמו כדי לנסות ולשחרר אחד מהם מהכלא.
מאות תיקים, אינספור כיוונים
כשהמשטרה הגיעה לזירה, אזר כבר פונה בניסיון להציל את חייו. מאמצי ההחייאה לא צלחו. המעבדה הניידת הוזעקה למקום, הרכב נסגר לבדיקה וחוקרי ימ"ר תל אביב החלו לגבות עדויות מבני המשפחה ומהשכנים. כבר בשעות הראשונות היה בזירה פרט שהטריד את החוקרים: איש מבני הבית, שהיה קרוב מאוד למכונית, לא שמע את היריות.
לדברי נוימן, מספר התרמילים שנמצאו בזירה והעובדה שהחלון בבית היה פתוח אך איש לא שמע דבר הובילו את החוקרים במהירות למסקנה כי היורה השתמש באקדח שעליו משתיק קול. "ברגע שראינו שזה אקדח עם משתיק קול ידענו שאנחנו בבעיה", הוא משחזר. "זה לא משהו אקראי. מישהו תכנן את זה ועשה הכנה. בסרטים אתה רואה בכל רצח אקדח עם משתיק קול, אבל במציאות זה דבר נדיר מאוד".
החקירה יצאה לדרך כמעט בכל כיוון אפשרי. החוקרים בדקו את הזירה, חיפשו מצלמות אבטחה – משימה מורכבת בהרבה בשנת 2004, הרבה לפני התקופה שבה כמעט כל רחוב ובית מצולמים – ותשאלו שכנים בתקווה שמישהו הבחין בדמות או ברכב חריג. במקביל החלה משימה עצומה אחרת: לבדוק את עבודתו של השופט.
אזר עסק בתחום האזרחי וטיפל לאורך השנים בעשרות ואף מאות תיקים, חלקם בסכסוכים שנגעו לסכומי כסף גדולים. מבחינת החוקרים, בכל אחד מהם יכול היה להסתתר אדם שסבר כי השופט פגע בו. "אתה מתחיל לשאול מי זה השופט, במה הוא טיפל", מספר נוימן. "אנחנו מגלים די מהר עשרות תיקים, אם לא מאות. ממש אין סוף תיקים, ובכל אחד מהם יכול להסתתר המניע".
בית המשפט עצמו הפך לזירת חקירה. עמיתים, עובדים ואנשים שהכירו את אזר נשאלו אם ידוע להם על איום, התנכלות או אדם שחיפש אותו. גם כיוונים בחייו הפרטיים נבדקו, אולם לאחר שבועות של חקירה התברר כי המפתח לפענוח נמצא במקום אחר לגמרי.
לא בתיקיו של השופט ולא בחייו האישיים. בכלא.
הלחץ הגיע עד לצמרת המדינה
הפתק ששינה את התמונה
על פי התשתית שבסופו של דבר התקבלה בבית המשפט, השניים רקמו תוכנית: לבצע פשע שיהיה חמור כל כך עד שהמדינה כולה תרצה לפענח אותו בכל מחיר. זוזיאשווילי, שיישאר בכלא ובכך לכאורה יהיה מנותק מהביצוע, יציע לאחר מכן למשטרה מידע קריטי לפענוח הרצח – ובתמורה ידרוש הקלה דרמטית בעונשו.
האמצעי שנועד להיות אותו "קלף מיקוח" היה האקדח שבאמצעותו יבוצע הרצח. "המניע הוא בלתי נתפס", אומר נוימן. "רצחו שופט כדי שהוא יוכל להגיד איפה נמצא האקדח ששימש לרצח, ולנסות לקבל בתמורה שחרור מהכלא".
מי יהיה הקורבן?
גם עדי אזר עצמו לא היה היעד מלכתחילה. לדברי נוימן, במשך ימים התלבטו המעורבים איזה אדם ממערכת אכיפת החוק יהפוך לקורבן. האפשרויות שנבחנו כללו איש משטרה, איש שב"ס או שופט. המטרה הייתה לבחור יעד שפגיעה בו תיצור זעזוע ציבורי חסר תקדים. לבסוף החליטו על שופט.
נאספו שמות וכתובות, ונערכו בדיקות ומעקבים. אזר נבחר משום שהתגורר בבית פרטי ומשום שניתן היה לעקוב בקלות יחסית אחר שגרת יומו – מבית המשפט לביתו ובחזרה. "אם אתה שואל אם הוא נבחר באופן אקראי – התשובה היא כן", אומר נוימן. "בחרו בו כדי לעורר זעזוע, וגם כי היה נוח לעקוב אחריו".
גם בהכרעת הדין הודגש כי לא היה קשר מוקדם בין השופט לרוצחיו. אזר פשוט "נזדמן להם בדרכם", כפי שנכתב בפסק הדין.
ואז הגיעה הדרישה: שחרור תמורת מידע
לאחר שנחמני יצא מהכלא ולא שב, החלה התוכנית להתגלגל מחוץ לחומות. הוא חבר למקורב לזוזיאשווילי, שלימים הפך לעד המדינה. האיש שימש כנהגו של נחמני במה שהוצג בפניו, לטענתו, כ"סיורים לגביית חובות". בפועל, לפי כתב האישום, הסיורים נועדו לאיסוף מידע על יעדים אפשריים – ובמרכזם שופטים.
לדברי נוימן, נחמני עסק במשך מספר שבועות באיסוף המידע ובהרכבת צוות שיסייע לו. עד המדינה היה הנהג. לפי גרסתו של עד המדינה, הוא לא ידע מלכתחילה שהמטרה היא רצח. בחקירה טען כי סבר שהתוכנית היא לפגוע באדם באופן שאינו קטלני, אך בצורה שתגרום לזעזוע תקשורתי.
בסופו של דבר נבחר אזר. ביום הרצח הסיע עד המדינה את נחמני לאזור ביתו של השופט. נחמני המתין לו, ירה בו למוות והשליך לתוך המכונית את הפתק שקרא לשחרר את זוזיאשווילי. לאחר מכן נסעו השניים לחוף במכמורת. שם, לפי ממצאי החקירה, שרף נחמני את בגדיו והטמין בחול את האקדח.
החלק הבא בתוכנית החל רק לאחר הרצח. כשבוע לאחר מכן פנו באי כוחו של זוזיאשווילי ליועץ המשפטי לממשלה והודיעו כי מרשם מוכן לסייע באיתור האקדח ששימש לרצח ולמסור מידע שיוכל לשפוך אור על זהות המבצעים – בתנאי שייערך לו משפט חוזר שבסופו ישוחרר מהכלא.
כחודש לאחר מכן, לאחר שהדרישה לא נענתה, נעשתה פנייה נוספת לפרקליט המדינה. הפעם צורפה, לפי חומרי הפרשה, הודעה בהולה שדרשה להיענות לתנאים בתוך 48 שעות, אחרת צפויה "סכנה שמשמעותה פגיעה בנפש". כך נחשפה בהדרגה התוכנית: לייצר רצח לאומי מטלטל, להשאיר מאחור ראיה שהמדינה תהיה נואשת להשיג – ואז להציע אותה תמורת חירות.
האקדח המעשן
הדרך מזירת הרצח אל זוזיאשווילי ונחמני לא הייתה מיידית. לדברי נוימן, החקירה הסמויה נמשכה כשלושה חודשים. במהלכה החלו החוקרים לזהות את הדמויות שסבבו את השניים ולחבר ביניהן לבין האירוע. לאחר שהחקירה הפכה לגלויה בוצעו מעצרים, וכשלושה שבועות לאחריהם הפך אחד המעורבים לעד מדינה.
עדותו הפכה לחלק מרכזי בתיק – אבל גם לבעיה משפטית משמעותית. בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי למרות קשיים וסתירות בעדותו של עד המדינה, היא מתארת באופן מהימן את ההתרחשויות ועולה בקנה אחד עם שורה של נתונים וראיות אחרות. עם זאת, בשל מעמדו של העד ובשל הקשיים שנפלו בעדותו, נדרש סיוע ראייתי משמעותי.
"תסריט אימים קולנועי – אלא שהפעם במציאות"
זוזיאשווילי ונחמני הועמדו לדין והורשעו ברצח השופט ובעבירות נוספות. על שניהם נגזר מאסר עולם, לצד תקופות מאסר נוספות בגין העבירות הנלוות. בהכרעת הדין תיארו השופטים את הפרשה במילים חריפות במיוחד: "הוכחה לפנינו מסכת עובדתית שאין בה כדי לבייש תסריט אימים קולנועי, אלא שהפעם, ולמגינת הלב – במציאות".
עוד נכתב כי השניים "הושיטו ידם המרצחת לעבר שופט בכיר", שבחרו בו באקראי וחיסלו אותו "בקור רוח מצמרר". זוזיאשווילי תואר בפסק הדין כ"אדריכל הפרשה מראשיתה". השניים ערערו לבית המשפט העליון, אך ערעורם נדחה. שופטי העליון הכירו בכך שעדותו של עד המדינה חייבה זהירות חריגה, אך קבעו כי בית המשפט המחוזי אכן בחן אותה באופן זהיר וכי היא נתמכה בראיות סיוע משמעותיות. בפסק הדין נכתב כי השניים רצחו את אזר "אך משום שמצאו כי הוא קורבן נוח אשר המתתו נדרשה לצורך מימוש תוכניתם המעוותת".
גם בחלוף יותר מ-20 שנה, נוימן חוזר דווקא אל האבסורד שבבסיס הפרשה. אזר לא הכיר את מי שהחליטו על מותו, לא ניהל נגדם הליך ולא עשה דבר שהפך אותו לאויב שלהם. הוא נרצח משום שהיה שופט, משום שהתגורר במקום שאפשר לעקוב אחריו – ובעיקר משום ששני עבריינים האמינו שרצח שלו יגרום למדינה "לרעוד". הפרשה גם הותירה חותם על ההתנהלות מול אסירי עולם. לדברי נוימן, בעקבות התיק הופסק הנוהג שאפשר באותה תקופה יציאה של אסירי עולם לחופשות.
יותר מכל, נותרה התמונה מן הערב הראשון ברמת השרון: מכונית ליד בית, שופט שנורה מבלי שבני משפחתו שמעו דבר, ילד בן שבע שיוצא לטייל עם הכלב – ומערכת שלמה שמבינה לראשונה ששופט בישראל נרצח בשל עצם היותו שופט. הסיבה לכך, כפי שהתברר רק חודשים אחר כך, הייתה כמעט קשה יותר לעיכול מהרצח עצמו.
התרעות פיקוד העורף