כדי לספק את הסחורה, הפעיל בעל העסק את בנו ופועל תאילנדי נוסף מהמשק שלו, כדי להגיע באמצעות רכב מסחרי ללקוחות. באזור מערב הנגב נתקלו הבן והפועל בבני משפחת אבו גלבין, שלהם עסק דומה, וגם הם נהגו להביא את הסחורה שלהם באמצעות רכב מסחרי לעובדים הזרים במשקים ביישובים השונים. בני משפחת אבו גלבין הבינו שתחרות עלולה לפגוע בהם, ובשל כך ניצלו, ככל הידוע, את היותם מקורבים לגורמים פליליים במגזר הבדואי כדי לאיים על המתחרים שלהם.
כך למשל, הגיע סאמי אבו גלבין למושב קדש ברנע בשעה שמתחרהו היה שם והחל לאיים עליו: "אני עובד כאן כבר 30 שנים ואתם באים ומקלקלים לי", הוא אמר בכעס, תוך שידו עוברת בסימן מאיים של שחיטה על גרונו. כדי להוכיח את הכוונות של האיום שהשמיע, הוא הבהיר לפועל כי אחיו יושב משותק על כיסא גלגלים לאחר שהוא עצמו ירה בו.
באחד הימים הבחין סאמי אבו גלבין במשאית של מתחריו נוסעת לכיוון מערב הנגב, על כביש הסמוך לרהט. הוא התקשר אליהם, דרש מהם לעצור ולשוחח עמו, וכשהם סירבו הוא עקף את הרכב שלהם וניסה לעצור בעדם, תוך שהוא חותך בין הנתיבים בכביש. המתחרה החליט לפעול באופן חוקי כלפי בני משפחת אבו גלבין. הוא הגיש תלונה במשטרה ומסר ראיות ועדויות לגבות אותה, ובהן הקלטות ותיעודים מצולמים של האיומים שהושמעו כלפי בנו ועובדיו.
"הנאשמים סחטו באיומים קשים את המתלוננים וגרמו לכך שהם מפחדים להגיע לאזור מערב הנגב ולהתפרנס מיגיע כפיהם, שמא ייפגעו פגיעה גופנית קשה", נכתב בבקשת המעצר. "קיים יסוד סביר לחשש כי אם ישוחררו, ינסו לשבש הליכי משפט ולהתחמק מהדין". פרקליטות מחוז דרום מבקשת שלא להעביר אותם לחלופת מעצר, כלומר מעצר בית בתנאים מגבילים, בשל מסוכנותם.
התרעות פיקוד העורף