זה התחיל בדפיקה בדלת. פעם הוא היה "איש רשות", פעם דוור שהגיע עם מכתב רשום. בצד השני עמדה בכל פעם אותה חוליה חלשה: קשיש או קשישה, לבד בבית, שלא ידעו שהאיש שהם מכניסים פנימה הגיע כדי לקחת את כספם – ולא תמיד התכוון להשאיר אותם בחיים. בתוך חודשים ספורים הפכו ארבע דירות בקריית אתא לזירות של אלימות קשה. שתי נשים נרצחו, קשיש וקשישה נוספים שרדו רק בנס. הדלתות ננעלו מבחוץ, הקורבנות הושארו פצועים, לעיתים כפותים, ובקריות החלה להתפשט תחושה שמישהו מסתובב ברחובות ובוחר את קורבנותיו.
ב-14 בינואר 2008 גזר עליו בית המשפט המחוזי בחיפה שני מאסרי עולם ועוד 20 שנות מאסר, במצטבר, לאחר שהורשע בשתי עבירות רצח ובארבע עבירות שוד בנסיבות מחמירות. השופטים מצאו מעט מאוד מילים מרככות לתיאור האיש שישב מולם. להפך. הם קבעו כי פרץ "יכול על נקלה לשאת על מצחו כאות קין את דבר היותו רוצח סדרתי".
הקשישה שפתחה את הדלת ל"איש רשות"
האירוע הראשון התרחש ב-30 בספטמבר 2005. בשעה 11:00 לערך הגיע פרץ לביתה של קשישה ברחוב סמטת יאיר בקריית אתא. היא הייתה לבדה. הוא הציג את עצמו כאיש רשות ושכנע אותה לפתוח את הדלת. בפנים החל לשאול אותה על הרכוש שבבית. מהר מאוד השאלות הפכו לאלימות: הוא הכה אותה, דחף אותה והפיל אותה לרצפה. לקשישה נגרמו שבר במפרק ירך שמאל וחבלות בגופה, בידה ובצווארה.
פרץ לקח כ-5,000 שקלים שהחביאה במטפחת על גופה, תלש שרשרת זהב מצווארה ולקח שתי טבעות. אחר כך השאיר אותה מוטלת בסלון, לקח את המפתח – ונעל את הדירה מבחוץ. היא שרדה. העובדה הזאת הפכה מאוחר יותר למשמעותית: לחוקרים היה אדם שיכול לספר כיצד נראה האיש שנכנס לבית ומה עשה שם.
כמעט ארבעה חודשים אחר כך, ב-26 בינואר 2006, הוא חזר על השיטה. הפעם הגיע בבוקר לביתו של קשיש ברחוב סמטת ירמיהו. הוא סיפר שהגיע למסור מכתב וביקש מהקשיש להביא את תעודת הזהות שלו. כשהאיש הוציא את ארנקו, תקף אותו פרץ באגרופים ואיים כי אם לא ימסור לו את כל כספו – יהרוג אותו.
כשהקשיש התנגד, שלף סכין ודקר אותו בפלג גופו העליון, בין היתר בראש ובצוואר. הקורבן נפל על הרצפה והבין שהוא חייב לגרום לתוקף לחשוב שהוא כבר מת. הוא הפסיק לזוז. פרץ כפת את ידיו ואת רגליו באמצעות חבלים שהביא איתו, גרר אותו מהסלון לעבר חדר השינה והשאיר אותו שם. מהארנק לקח 400 שקלים, מסמכים שונים ושעון יד. גם במקרה הזה לקח את המפתחות ונעל את הדירה מבחוץ.
אותו קשיש לא ידע אז שפרטים שנראו שוליים – תעודת גמלאי משטרה שהייתה בארנק, סכום הכסף ומספר השטרות – יהיו בהמשך חלק מהפרטים שיסגירו כי האדם שיודה במעשים אכן מכיר את הזירות. המשטרה כבר הבינה שמשהו קורה בקריית אתא. כוחות הוגברו, שוטרים סיירו ברחובות והחוקרים עברו על דוחות, מידע מודיעיני, אסירים שיצאו לחופשות ומחוסרי בית. שום דבר עדיין לא הוביל לפריצת הדרך.
ארבעה ימים לאחר תקיפת הקשיש – הגיע הרצח הראשון.
מחברת וסיפור כיסוי
כאשר המטפלת שלה הגיעה ולא קיבלה מענה, היא הזעיקה את בנה. לאחר פתיחת הדירה נמצאה ויזל ללא רוח חיים. בבדיקת גופתה עלה כי מתה מחניקה, מחבלות או משילוב בין השתיים. עבור החוקרים חזר גם פרט נוסף שכבר הכירו: הדלת הנעולה.
יומיים בלבד חלפו.
כששוטרים ואנשי מד"א פרצו לבסוף לדירה, הם מצאו את נאומביקין בחדר השינה, מכוסה בשמיכה וכפותה. בנתיחה התברר כי מתה מחנק. בגופה נמצאו גם פצעי דקירה בעורף ובכתף. ארבעה קורבנות. שתי גופות. שתי דירות שבהן הקורבנות שרדו. והחוקרים עדיין היו צריכים להוכיח כי כל החוטים מובילים לאותו אדם.
"My name is Ron Peretz"
בשלב מסוים התיישבו אנשי הצח"מ בתחנת זבולון מול טבלה. שורה אחר שורה הם הכניסו את הנתונים. כל ארבעת האירועים התרחשו בסופי שבוע – בימי חמישי או שישי. בשני המקרים שבהם הקורבנות נותרו בחיים התקבל תיאור דומה של החשוד. שוב ושוב הופיעו אותם סימנים: כניסה לדירה באמצעות סיפור כיסוי, דרישה לכסף, אלימות קשה, חבלים, חדר שינה – ובעיקר הדלת שננעלה מבחוץ כשהתוקף עזב. גם הזירות היו סמוכות זו לזו.
בין האירועים היה גם מקרה שנראה תחילה כמעט חסר חשיבות. תושב קריית אתא הבחין באדם זר עומד ליד בית שכנו. האיש הסביר לו שהביא חשבון חשמל. השכן השיב שהדייר אינו בבית וביקש ממנו להשאיר את החשבון מתחת לשטיח. השכן היה שוטר לשעבר. הוא כבר שמע על מה שקורה בעיר.
במקום לגעת בחשבון כרגיל, הכניס אותו לשקית כדי לא לפגוע בטביעות אצבע והביא אותו למשטרה. הוא אף ניסה לזהות את האיש בתמונות ובחר שני אנשים – אלא שהתברר כי שניהם היו באותה עת מאחורי סורג ובריח. הכיוון נשלל. חשבון החשמל נשאר. והוא עוד יחזור.
המחברת נשלחה לבדיקה מסוג "כתב לחץ": סימני כתיבה שנותרים על הדפים שמתחת לדף שעליו נכתב הטקסט המקורי. ושם הגיעה פריצת הדרך. החוקרים מצאו במחברת את שמותיהם של שני קורבנות. מחברת שנמצאה בזירה אחת קשרה לפתע בין כמה אירועים. ואז נמצא עוד משפט, באנגלית: "My name is Ron Peretz. I live in Kiryat Ata. My friend is Mazal Lavi".
עכשיו כבר היה לחוקרים שם. הם פנו לרכזי המודיעין וביקשו לבדוק: מי הוא רון או רוני פרץ? האם קיימת אישה בשם מזל לביא הקשורה אליו? במקביל המשיכו המעבדות לעבוד. בחבלים משתי זירות נמצאו דגימות DNA של גבר. על חשבון החשמל שהביא השוטר לשעבר נמצאה טביעת אצבע של רוני פרץ. החוקרים פנו לשירות בתי הסוהר וקיבלו מסמכים שכתב בתקופות מאסר קודמות, לצורך השוואת כתב יד.
"הייתי מפלצת"
פרץ הכחיש במשך ימים. החוקרים הקפידו שלא לחשוף בפניו את שמות הקורבנות, את הכתובות או פרטים מהזירות. הם רצו שאם יודה – המידע יבוא ממנו. ממן אף אמר לו שהוא אינו זקוק להודאה שלו. לדבריו, אמר לפרץ שבמקומו היה שומר על זכות השתיקה, כחלק מניסיון לערער את הביטחון שלו.
פרץ הוחזר לתא. כעבור כשעתיים ביקש לעלות בחזרה. במשך כשמונה שעות, עם הפסקות לאוכל, שתייה ושירותים, סיפר את הסיפור כולו. הוא הודה בארבעת האירועים, מסר פרטים מוכמנים – בהם תעודת גמלאי המשטרה, מספר השטרות וסכומי הכסף שנגנבו – ובהמשך שחזר את המעשים והוביל את החוקרים לזירות.
בשלב מסוים אמר לו ממן: "רוני, אתה יודע, לא כל הקורבנות מתו". פרץ הופתע. "הייתי בטוח שכולם מתו", השיב. בחקירתו הסביר שמבחינתו היו אלה "שודים שהסתבכו". לדבריו, הוא נכנס לבתים כדי לקחת את מבוקשו ולעזוב, וטען כי תקף את הקורבנות מתוך פחד שאחז בו במהלך האירועים.
אבל היו לו גם מילים אחרות. "גם אם אני אשב 100 שנה זה לא יפצה", אמר לחוקריו. את הבחירה בקשישים ניסח בפשטות מצמררת: "אתה הולך לחוליה החלשה במטרה לקחת כסף". ועל מה שעשה לילנה נאומביקין אמר: "שמה הייתי מפלצת".
"אות קין"
בבית המשפט שינה פרץ כיוון. הוא כפר בראיות נגדו וטען למחדלי חקירה. אבל מול בית המשפט עמדו לא רק הדברים שאמר לחוקרים, אלא גם מארג הראיות שנאסף נגדו. בפרקליטות תיארו את שני הקורבנות ששרדו כמי ש"יצאו בשן ועין". לדבריהם, אף ש"שפר עליהם מזלם" והנאשם "רק" חבל בהם באורח קשה ולא הביא למותם, הפגיעות הותירו בהם את רישומן.
הרכב בית המשפט המחוזי בחיפה, בראשות השופט יוסף אלרון, היה חריף הרבה יותר. "לא בכל יום נתקלים אנו בפשעים חמורים כפשעיו של הנאשם שבפנינו", כתבו השופטים, ותיארו כיצד חבל בקורבנותיו עד ששניים מהם "נפחו את נשמתם תחת ידיו המגואלות בדמם". פרץ, קבעו, "יכול על נקלה לשאת על מצחו כאות קין את דבר היותו רוצח סדרתי".
"בּודדים הם התיקים המגיעים לפתחו של בית המשפט שבהם לא נמצאת אף לא נסיבה מקלה אחת לזכותו של הנאשם", כתבו. "כזה הוא התיק שלפנינו". השופטים תיארו כיצד פעל מתוך בצע כסף נגד "קשישים דלי כוח", שנענו בתמימות לדפיקה בדלת. לאחר שלקח את כספם ופגע בהם, הותיר אותם חסרי אונים, לעיתים כפותים, מדממים וחסרי הכרה – ואז נעל את הדירות מבחוץ.
גם כשנכנס למסע הרצח הזה, פרץ כבר לא היה זר למערכת הפלילית. מאז 1986 נצבר לחובתו עבר פלילי מכביד שכלל הרשעות במרמה, סמים, רכוש, אלימות, עבירות נגד שוטרים ושוד מזוין. הוא ריצה מאסרים בפועל, ואף ביצע אחד ממעשי השוד בתקופה שבה היה אסיר ברישיון. ב-14 בינואר 2008 נסגר המעגל המשפטי: שני מאסרי עולם ועוד 20 שנות מאסר, במצטבר.
התרעות פיקוד העורף