שבת, 3 באוגוסט 2013. בשעות הצהריים המאוחרות הבחין עובר אורח במזוודה שחורה שהונחה מתחת לגשר ההגנה בדרום תל אביב, המחבר בין שכונת התקווה לאזור לוינסקי והתחנה המרכזית הישנה. הוא ניגש אליה, הרים אותה והרגיש מיד שמשהו אינו כשורה: היא הייתה כבדה באופן חריג.
כשהצליח לפתוח אותה, התגלה לעיניו מראה מחריד. בתוך המזוודה נמצאה גופת אישה מבותרת, ללא ראש, ללא רגליים וללא כפות ידיים. בתוך זמן קצר הוזעקו למקום כוחות משטרה, ובהם צוות הכוננות של ימ"ר תל אביב. עוד באותו יום התגלו חלקים נוספים מגופתה בשקיות ובפחי אשפה באזור. בהדרגה התברר כי הגופה בותרה וחלקיה הושלכו בכמה מוקדים שונים בדרום תל אביב. ראשה של האישה לא נמצא אז — ולא נמצא עד היום.
בלי שם, בלי פנים ובלי טביעות אצבע
הבעיה הראשונה הייתה בסיסית: למשטרה לא היה מושג מי האישה. לא היה ראש שממנו ניתן לזהות פנים, ולא היו כפות ידיים שמאפשרות להשתמש בטביעות אצבע. לא הייתה כתובת, לא הייתה זירת אירוע ברורה, לא היו קרובי משפחה ולא היה חשוד. "אני מתחיל תיק חקירה בעצם כשאני לא יודע מי זו הגופה שמונחת מולי", סיפר דאודי. "אין לי טביעות אצבע כי חתכו לה את הידיים, והראש לא נמצא, כך שאני גם לא יכול להשתמש בתמונה ולהראות אותה לאנשים שגרים בסביבה ולשאול אם מכירים אותה".
במקביל, החוקרים הבינו שהם פועלים נגד השעון. הפתולוג לא יכול היה לקבוע מיד מתי אירע המוות, ורק בהמשך עלה כי התרחש ככל הנראה כ־24 שעות קודם לכן. דרום תל אביב של 2013 היה אזור שבו התגוררו עובדים זרים רבים, והחשש במשטרה היה שאם גם החשוד הוא אזרח זר — הוא פשוט יעלה על מטוס וייעלם.
לכן הוחלט להציף את האזור בכוחות. עשרות שוטרים, ובהמשך יותר ממאה, סרקו רחובות, עברו בין בתי עסק, בדקו דיווחי נעדרים ופניות למוקד, ותשאלו מאות תושבים בניסיון להבין אם מישהו שמע צעקות, הבחין בוויכוח חריג או ראה אדם מסתובב עם מזוודה.
לראשונה יש שם
אלא שגם אחרי הזיהוי עדיין לא הייתה לחוקרים כתובת עדכנית. לפי הרישומים, דניס עבדה בעבר אצל קשישה בת 90 באזור חיפה, אך כשנבדק העניין התברר שהיא כבר עזבה. המשטרה נאלצה להמשיך ולבנות את המסלול כמעט מאפס.
הדירה, העובד הטורקי וכרטיס הטיסה
החוקרים חזרו למצלמות האבטחה. ב־2013 הן היו מעטות בהרבה מכפי שהן כיום, אבל באחת מהן נראתה דמות שלא ניתן היה לזהות את פניה, מסתובבת באזור עם תיק שחור. בהמשך אותו אדם נראה ברחוב אחר בלי התיק. אחר כך הופיע שוב עם תיק נוסף. מתוך אלפי פריימים שנאספו ממספר קטן יחסית של מצלמות, בטווח של כ־800 עד 900 מטרים מאזור מציאת המזוודה, הצליחו החוקרים לבנות בהדרגה מסלול. האיש נראה משליך תיק במקום אחד, ממשיך בדרכו, ובהמשך משליך תיק נוסף. אחד המוקדים היה באזור רחוב וולפסון, אחר באזור לוינסקי.
לאט־לאט התגבשה ההערכה כי אותו אדם חזר לדירה בין השלכות שונות, ורק לבסוף הניח את המזוודה עצמה מתחת לגשר. הדמות שעל המסך הובילה את המשטרה לשכונת התקווה. בלשים החלו לבצע תשאולים סמויים בשכונה, ובשלב מסוים התקבל מידע על דירה שבה התגוררה אישה רומנייה לצד עובד זר מטורקיה שעבד בענף הבנייה.
הפרטים התאימו. החוקרים החלו לבצע את הפעולות המשפטיות הדרושות כדי להיכנס לדירה ובמקביל ניסו לאתר את העובד. אלא שהוא כבר לא היה שם. בשעות הערב התברר כי חזר למתחם החברה שבה עבד באזור כפר קאסם. ואז הגיע הפרט ששינה את קצב החקירה: העובד ביקש באותו ערב לסיים את עבודתו, וביקש מהחברה לרכוש עבורו כרטיס טיסה בחזרה לטורקיה.
הפטיש, האמבטיה והביתור
לאחר מעצרו הוביל דמירהן את החוקרים לדירה ברחוב השיטה בשכונת התקווה. כשהם נכנסו פנימה, התברר כי ניסה, לפי התרשמותם, לנקות את המקום. מעבדה ניידת הוזעקה, ובאמבטיה נמצאו כתמי דם רבים. בדירה אותרו גם סימנים למאבק. בשלב הזה החל דמירהן לדבר. הוא סיפר כי בינו לבין דניס היה קשר זוגי קצר, וכי היא נהגה להגיע אליו בעיקר בסופי שבוע. לפי גרסתו, הוויכוח שפרץ ביניהם נסב סביב כסף ושכר הדירה.
"הוא רצה שהיא תשתתף איתו בשכר הדירה", סיפר דאודי. "הוא שכר את הדירה שבה התגורר, והיא הייתה בת הזוג שלו והייתה מגיעה אליו בדרך כלל בסופי שבוע. הוא רצה שהיא תשתתף איתו בשכר הדירה, ועל זה היה הוויכוח".
כאן מתחיל החלק המורכב ביותר בפרשה — זה שילווה אותה גם שנים אחר כך בבתי המשפט. דמירהן טען כי במהלך הוויכוח דניס תקפה אותו. לדבריו, היא הרימה פטיש ונופפה מולו בסכין, והוא היכה אותה בפטיש מתוך הגנה עצמית. "נתתי לה כסף בשביל שכר דירה אז היה לה חוב אצלי. סך הכול רציתי אלף דולר כדי להיות בחג שלי בטורקיה. היא הבטיחה לי שלוש פעמים להחזיר, אבל טענה שאין לה כסף", טען במשפט.
לפי גרסתו, לאחר שהבין כי דניס מתה — נלחץ. מה שקרה לאחר מכן לא היה שנוי במחלוקת: דמירהן ביתר את גופתה באמבטיה. את חלקי הגופה חילק בין שני תיקים, ואת מחצית הגופה הנותרת הכניס למזוודה. אחר כך יצא מהדירה כמה פעמים ופיזר את החלקים במקומות שונים.
במהלך המשפט הוא תיאר כי בזמן הביתור עישן ושתה קפה. "הכול נעשה שחור. איך חתכתי אותה? אני לא יודע, זה הורס אותי. אחר כך שמתי את הדברים בתוך המזוודות וזרקתי אותן שמאלה ימינה". בהמשך הסכים לבצע שחזור והוביל את החוקרים למקומות שבהם השליך את התיקים. אלא שהמשטרה הגיעה מאוחר מדי: האשפה כבר פונתה, וחלק מהשרידים לא אותרו. גם ראשה של דניס לא נמצא.
עם זאת, השחזור חיזק את התמונה שכבר נבנתה בחקירה. המסלול שעליו הצביע דמירהן התאים למסלול שהחוקרים הרכיבו קודם לכן מתוך מצלמות האבטחה. בתוך כשלושה ימים הצליחה ימ"ר תל אביב להגיע מדמות אנונימית ללא פנים וללא טביעות אצבע — לזהות, לדירה, לחשוד ולשחזור.
המפנה המשפטי
בדיעבד, אחד הפרטים הדרמטיים ביותר בפרשה היה עד כמה קרוב היה דמירהן לעזוב את ישראל. הוא כבר החזיק בכרטיס טיסה. הוא כבר עזב את הדירה. כחמש או שש שעות לאחר שהניח את המזוודה מתחת לגשר, הגיע למקום עבודתו וביקש לעזוב את הארץ. "אני חייב לחזור לטורקיה, תארגנו לי כרטיס טיסה", אמר, לפי עדותו של דאודי, לאנשי החברה. זמן קצר לאחר מכן כבר היה ברכב. "הוא כבר היה עם כרטיס ביד", סיפר דאודי. "הוא כבר היה בדרך לשדה התעופה. עצרנו אותו בדרך". לדבריו, עוד כמה שעות — והסיפור יכול היה להסתיים אחרת.
ב־2018 חל המפנה. בדיון בערעור עמדו נציגי הפרקליטות בתחילה על כך שדמירהן התכוון להרוג את דניס ולכן יש להשאיר את הרשעת הרצח על כנה. אלא שלאחר שמיעת טענות הצדדים הבהירו שופטי העליון כי לעמדתם לא ניתן להוכיח את כוונת הקטילה ברף הדרוש להרשעה בעבירת רצח. הם הציעו לצדדים להסכים להרשעה בהריגה ולעונש מאסר שינוע בין 16 ל־20 שנים.
בנסיבות האלה החליטה הפרקליטות להיעתר להצעת השופטים. למעשה, בית המשפט העליון אישר הסדר בין הפרקליטות לבין הסנגורים: הרשעתו של דמירהן הומרה מרצח להריגה, והוא נידון ל־20 שנות מאסר.
וכך נותרה פרשת "הגופה במזוודה" עם פער קשה לעיכול בין מה שהוכח לבין מה שלא ניתן היה להוכיח עד הסוף. לא הייתה מחלוקת שדמירהן ביתר את גופתה של אילונה דניס לאחר מותה, פיזר את חלקיה ברחבי דרום תל אביב וניסה לעזוב את ישראל. אולם בסופו של ההליך המשפטי נקבע שלא ניתן להוכיח ברמה הנדרשת שהוא התכוון להמית אותה באופן שמקים עבירת רצח.
גם מבחינת החקירה, הפענוח המהיר של זהות החשוד לא פתר את החור המרכזי שנותר בתיק: מה בדיוק התרחש ברגעים שהובילו למותה של דניס. העובדה שראשה לא נמצא מעולם הותירה את התמונה הפורנזית חסרה — ובסופו של דבר הייתה לכך משמעות גם בהליך המשפטי. והפרט המצמרר ביותר נשאר פתוח עד היום: ראשה של אילונה דניס מעולם לא נמצא.
התרעות פיקוד העורף