השם "רמון" חקוק ב-DNA הישראלי כסמל של גבורה, הקרבה וטרגדיה בלתי נתפסת. אך מתוך האפר של מעבורת הקולומביה והריסות מטוס ה-F-16 של אסף רמון ז"ל, צמח משהו אחר לגמרי: קרן רמון. הקרן, שהוקמה על ידי רונה רמון ז"ל, אינה עוסקת רק בהנצחה, אלא משתמשת בחלל ככלי לשינוי חברתי עמוק. גיל דורון, מנכ"ל הקרן, הגיע לאולפן הפודקאסט הטכנולוגי של מעריב כדי לדבר על מדע, על העידן החדש של אילון מאסק, ובעיקר על השאלה המטרידה: למה ילדי ישראל הפסיקו לחלום להיות אסטרונאוטים?
"הסיפור מתחיל בנקודה שבה רונה חזרה לישראל מיוסטון אחרי האסון. יחד איתה הגיעו אסטרונאוטים מחברים של אילן מנאס"א. הם שאלו אותה בטבעיות: 'רונה, את צריכה עזרה בלרשום את הילדים לבית הספר?'. התשובה שלה הייתה מדהימה. היא אמרה להם: 'אני לא צריכה עזרה עם הילדים שלי, אבל תיכנסו לכיתות ותספרו לילדים אחרים על החלל'. כך נולד שבוע החלל הישראלי.
השינוי הגדול הגיע אחרי הנפילה של אסף, בנם הבכור, בתאונת אימונים ב-2009. רונה מצאה ביומן שלו שורה ששינתה הכל: 'חונכנו אחי ואני ללכת בעקבות חלומותינו אנו'. היא הבינה שהיא צריכה לייצר מהלך חינוכי רחב שיגרום לילדים וילדות בישראל להאמין בעצמם. היום אנחנו פוגשים 22,000 ילדים בשנה, מכל הרבדים של החברה הישראלית, ומשתמשים בחלל כפלטפורמה להקניית מיומנויות של המאה ה-21."
"בהחלט. יש משהו בחלל שהוא 'אגנוסטי' לגיל. הוא מלהיב ילד בן שלוש ואדם בן שמונים באותה מידה. כשאנחנו נכנסים לכיתה ומראים שיגור או לוויין, העיניים של הילדים בורקות מיד. זה הצוהר שלנו. ברגע שהם איתך, זה הזמן שלך כאיש חינוך להכניס ערכים ולימודי STEM (מדעים, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה). בישראל החלל עדיין נתפס כרחוק מהישג יד, בניגוד למקומות כמו פלורידה או יוסטון, ולכן הפסקינציה הזו חזקה פה במיוחד."
"זה בהחלט לא עצלנות. זה פחד. יש אצל הרבה ילדים חשש שהם לא יצליחו, שזה 'גדול עליהם', שמספרים זה לא בשבילם. כשאנחנו לוקחים את עולם החלל – שהוא רק חלק קטן מה-STEM – אנחנו מראים להם שהם יכולים. בוגרים שלנו היום מקימים סטארט-אפים ומצליחים בהייטק כי הניצוץ נדלק שם, בכיתה, כשהם הבינו שהם יכולים לתכנן ניסוי שיטוס לתחנת החלל."
"חברה טובה אמרה לי פעם משפט שתפס אותי: 'אני לא יודעת אם אני רוצה לנסוע על גשרים שהילדים של היום יתכננו'. זה נשמע קשה, אבל כשחקרנו את זה לעומק בקרן, מצאנו תופעה מדאיגה: ילדי ישראל מרגישים שאין להם שליטה על ההווה או על העתיד שלהם.
חמש-שש שנים של מגפה עולמית, מלחמות בלי סוף וחשיפה לאירועים טרגיים יצרו דור שחי ב'ריאליזם מוחלט'. ילד אומר לעצמו: 'למה לי לכוון גבוה? הרי ממילא אני אסיים במקלט, ממילא תהיה עוד מגפה'. הם חיים את הרגע כי העתיד נראה להם שברירי. המשימה שלנו היא לנפץ את הריאליזם הזה ולהחזיר להם את ה'זכות לחלום'. בגן הילדים זה עוד קיים – שם זה מגרש המשחקים של הפנטזיה – אבל בבית הספר הריאליזם מתחיל לנגוס בחלומות, ואנחנו חייבים להיות שם כדי לעצור את זה."
"צוות אייר (ראשי תיבות של אסף, אילן, רונה) נולד מהצורך לפתור בעיה חברתית. בכל שנה צה"ל מנסה להגדיל את מספר הנשים בקורס טיס, ובסוף רק שתיים-שלוש מסיימות. אנחנו מגיעים לאופקים ובאר שבע, בוחרים 25 נערות בכיתה ח', ומלווים אותן עד י"ב.
הבעיה היא לא חוסר רצון, אלא חוסר אמונה. כששאלתי נערות בכיתה ח' אם הן מאמינות שיהיו טייסות, הן צחקו. הן לא ידעו שזה בכלל אפשרי עבורן. אנחנו מביאים להן סימולטור לעיר, מפגישים אותן עם טייסות שמספרות על הקשיים. אנחנו עובדים גם עם המעגלים מסביב – המשפחה והקהילה. אם נערה חוזרת הביתה מקורס טיס ואומרת 'אבא קשה לי', והוא עונה לה 'אז עזבי, לכי תעשי משהו אחר, תקימי משפחה' – היא לא תצליח. אנחנו צריכים שהסביבה תגיד לה: 'זה חלק מהקושי, את תעברי את זה'."
"לגמרי. תלמידי חטיבת ביניים ממציאים ניסוי מדעי בתנאי מיקרו-כבידה. שלושה ניסויים נבחרים טסים בכל שנה לתחנת החלל הבינלאומית. אסטרונאוט של נאס"א מבצע את הניסוי בשידור חי עבורם. זה תהליך של שנתיים שמלמד אותם סבלנות. בעולם החלל אין 'אינסטנט'. הילדים רואים את המטען שלהם עובר מהמעבדה בבית הספר ליוסטון, משם לפלורידה, ואז לשיגור. כשהם רואים אסטרונאוט משקשק מבחנה שהם תכננו – זה רגע שמשנה חיים."
"הקפיצה היא אסטרונומית. פעם החלל היה נחלתן של סוכנויות ממשלתיות ביורוקרטיות. נאס"א היא גוף כבד. מאסק בא כשחקן פרטי, ספג הפסדים וכישלונות (ראינו כמה טילים התפוצצו לו בדרך), והצליח להחזיר טיל לנחיתה אנכית. פעם זה היה מדע בדיוני, היום זה מובן מאליו.
מה שיפה במאסק זה שהוא לא רואה רק את החלל, אלא את המעטפת. כשהוא בונה את הרובוט 'אופטימוס', הוא חושב על מושבה במאדים. הוא מבין שהוא יצטרך ידיים עובדות שלא צריכות חמצן ויכולות לעבוד 24/7. הוא בונה היום את התשתית לחיים על כוכב אחר. זה נתן בעיטה לנאס"א, שהבינה שהיא נשארה מאחור, והיום היא מפריטה חלק גדול מהפעילות שלה לחברות כמו SpaceX ו-Blue Origin של ג'ף בזוס."
"ישראל היא מעצמה בתחום הלוויינות, אבל יש לנו ייחוד פיזיקלי מדהים: בגלל המצב הביטחוני והשכנים במזרח, אנחנו המדינה היחידה בעולם שמשגרת 'נגד כיוון התנועה'. כדור הארץ מסתובב מזרחה, וכולם משגרים עם הסיבוב כדי לקבל דחיפה (Boost). אנחנו משגרים מערבה, מעל הים, נגד הסיבוב. זה דורש הרבה יותר כוח ואנרגיה, וזה מכריח אותנו להיות הרבה יותר חכמים ויעילים בבניית הטילים והלוויינים שלנו.
יש לנו חברות מדהימות. חברת 'אקטר' למשל, שפיתחה חומר שהוא 'יותר שחור משחור' לציפוי לוויינים, או 'סטמראד' שפיתחה חליפת הגנה מקרינה שנבדקת עכשיו במשימת ארטמיס של נאס"א בדרך לירח. אנחנו כבר לא רק שולחים אסטרונאוטים, אנחנו שולחים טכנולוגיה שבלעדיה אי אפשר יהיה לחיות בחלל."
"תקציב זה תמיד חשוב, אבל חסרה בעיקר הסדרה ומדיניות. אנחנו צריכים 'חוק חלל' ישראלי שיסדיר את הפעילות של סטארט-אפים בתחום. היום מדינות קונות כרטיסים לטיסות פרטיות עבור האסטרונאוטים הלאומיים שלהן – הודו, ברזיל, הונגריה. זה כבר לא רק נאס"א. ישראל חייבת להחליט שהיא משקיעה בתשתית הזו כדי שלא נפספס את הרכבת, או במקרה הזה – את החללית."
"המסר הוא שלמרות הריאליזם הקשה שאנחנו חיים בו, חלומות הם לא 'בזבוז זמן'. הם המנוע של האנושות. אילן רמון תמיד אמר שהחלל נראה מלמעלה בלי גבולות, ואנחנו רוצים שהילדים יבינו שגם היכולות שלהם הן בלי גבולות. אל תפסיקו לחלום, כי בסוף – כפי שראינו עם אסף ואילן – החלומות האלה הם מה שמזיז את העולם קדימה."
התרעות פיקוד העורף