ארליך, נצ"מ בדימוס, שירת בין היתר כראש מפלג בימ"ר תל אביב, כמפקד ימ"ר באגף התנועה וכסגן מפקד משטרת חברון. אבל לאורך השנים, בתוך המשטרה, כמעט כולם הכירו אותו דווקא בשם אחר: "קרמשניט". הכינוי נולד בכלל מבדיחה פנימית. טבח ביחידה הבטיח להכין לעובדים עוגת קרמשניט, ולא עמד במילה. ארליך החל להזכיר לו את ההבטחה שוב ושוב, לילה אחרי לילה, עד שהעוגה הגיעה. הכינוי כבר לא הלך לשום מקום. "למה להתבייש? הדביקו — הדביקו", הוא אומר.
הפער בין הסיפור הקטן והמשעשע הזה לבין הקריירה שבאה אחריו כמעט בלתי נתפס. מאחורי "קרמשניט" עומד קצין שהיה מעורב בכמה מהחקירות והזירות הקשות ביותר שידעה תל אביב — ובכמה מהן הוא עדיין יכול, גם היום, להצביע בדיוק על הדלת.
השלל בתוך הקיר
אחד הזיכרונות מחזיר את ארליך לפרשת שוד מוזיאון הארץ. אנשי היחידה הסמויה עקבו במשך תקופה ארוכה אחר כנופיה שנחשדה בגניבת אוצרות עתיקים מהמוזיאון. באחת השבתות הבחינו אנשי המעקב בחברי החבורה מגיעים לווילה באזור יהודה המכבי בתל אביב. עוקב ועוקבת שהתקרבו למקום שמעו רעשים והזעיקו את הבלשים.
השוטרים נכנסו פנימה ותפסו את החשודים כשהם מפרקים ציוד מתוך קיר כפול שנבנה בבית. בתוך הקיר הוסתר השלל שנגנב מהמוזיאון. "אוצרות עתיקים", נזכר ארליך. "זו הייתה פרשה גדולה מאוד".
חצי קילו קוקאין או המארב
אחד מהם היה באזור רחוב בן אביגדור. באמצע הלילה התקשר אחד הקצינים לארליך וסיפר לו שמודיע מציע להם הזדמנות לתפוס כחצי קילוגרם קוקאין בחולון. עבור איש סמים, זו הייתה הזדמנות שקשה להתעלם ממנה. "אכפת לך שאני אקפוץ לשם ונעשה את התפיסה?", שאל הקצין. ארליך סירב. "שלא תעז לזוז". זמן קצר לאחר מכן הגיע ברוכים. "תפסנו אותו על חם", מספר ארליך. "בתוך הרכב שלו היו ג'ריקנים וחומרים שהוא הביא איתו". לדבריו, ברוכים הודה וקשר את עצמו למעשים.
המקרה החמור ביותר היה הצתת בית בושת ברחוב גולומב 51 בתל אביב, שבה נהרגו ארבע נשים. היו גם אירועי הצתה נוספים שבהם נפגעו נשים ונגרם נזק רב. כעבור תקופה, מספר ארליך, הוא נסע ברחוב בתל אביב וראה לפתע את ברוכים הולך מולו. "מה זה? ברוכים?" הוא עצר ושאל אותו מה קרה. "אני משוחרר", השיב לו. בסופו של דבר נקבע בעניינו של ברוכים כי לא היה אחראי למעשיו מבחינה נפשית והוא אושפז. בהמשך שוחרר. "איך אני מסביר את זה? החוק", אומר ארליך. "מבחינתי זה טירוף".
מלחמות יפו
בידי המשטרה היה מידע שלפיו אסלן משתמש בסמים. ארליך מספר כי עקב אחר נהיגתו, וכאשר הבחין בו נוהג באופן שעורר חשד היה עוצר אותו ומביאו לתחנה. "הוא לא רצה לתת דגימת שתן", הוא אומר. לעיתים, לדבריו, היו ממתינים איתו שעות עד שהסכים למסור דגימה.
בשתי בדיקות נמצאו, לטענתו, ממצאים של קוקאין והוגשו כתבי אישום. אלא שההליך נגדו לא הגיע לסיומו. יחזקאל אסלן נרצח.
הרצח שטלטל את שנות ה-80
מהחקירה עלה כי בעת שאלטרוביץ' עשה את דרכו לביתו נורו לעברו 11 קליעים. תשעה מהם פגעו בו והרגו אותו, ושניים נוספים פגעו בעוברי אורח ופצעו אותם. בשלבים הראשונים של החקירה התרשמו החוקרים כי בן-גל מנסה לסייע להם ואף מסר שמות של חשודים אפשריים. כחודש לאחר הרצח סיפר לחוקרים כי האדם היחיד שלדעתו יכול היה לבצע את המעשה הוא שני.
המשטרה המשיכה לחקור את בן-גל במשך יותר מחודש, עד שבאחת התחבולות אפשרה לו ליצור קשר טלפוני עם אמו. במהלך השיחה הורה לה לבצע פעולות הקשורות לחשבון שניהל בשווייץ, וכן ביקש ממנה ליצור קשר עם שני, להעביר לו כסף ולהורות לו לעזוב את הארץ. שלושה ימים לאחר מכן נעצר שני בדרכו למטוס.
שני בחר שלא להעיד במשפטו, ובית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע אותו ברצח, בניסיון לרצח ובחבלה בנסיבות מחמירות, וגזר עליו מאסר עולם. הימנעותו מלהעיד מנעה מהתביעה להסתמך על הודעות שמסר נגד בן-גל.
הזירות שנשארות
שלושה עשורים ויותר חלפו מאז חלק מהפרשות האלה. העולם התחתון השתנה. חלק מהדמויות נרצחו, אחרות נשלחו לכלא, והארגונים שפעלו אז פינו את מקומם לדור חדש.
גם המשטרה של היום אינה המשטרה של אז. מצלמות נמצאות כמעט בכל רחוב, טלפונים סלולריים מלווים כל חקירה, מאגרי מידע וטכנולוגיות מאפשרים בתוך דקות לבצע פעולות שפעם דרשו שעות וימים. אבל אצל ארליך הרחובות נשארו כמעט כמו מפה פנימית.
אותו אדם שפעם עבר בהם בעקבות מודיעים, חשודים, בלשים וזירות רצח, נוסע בהם היום עם נוסעים במושב האחורי. מדי פעם כתובת מוכרת מחזירה אותו שלושים שנה לאחור.
הוא עדיין זוכר את הדיווח בקשר. את הסמרטוטים בין הדלת למשקוף. את הנר שקיבל מהשכנה. את הקיר הכפול שבו הוחבאו האוצרות. ואת ההחלטה שלא לעזוב מארב – גם כשהציעו לאנשיו תפיסה של חצי קילוגרם קוקאין. "הייתי אז חולה משטרה, מטורף על העבודה", הוא אומר. היום הוא כבר לא רודף אחרי איש. הוא מסיע נוסעים, נותן שירות וממשיך לחרוש את העיר שאותה הכיר במשך עשרות שנים מהצד האפל ביותר שלה. ויש רחובות שבהם, גם אחרי כל כך הרבה שנים, הוא לא צריך שום אפליקציית ניווט כדי לדעת בדיוק לאן לפנות.
התרעות פיקוד העורף