עוד 20 שנה חלפו, ומכורסתו הנוחה בביתו שבמרכז תל אביב משקיף פרידמן על התנהלות בית המשפט העליון באותה עין ביקורתית אך הרבה יותר מפוכחת. ממרומי הקומה השביעית ביום אביב מוריק אפילו הייאוש נראה יותר נוח. “ב־20 השנים האחרונות בית המשפט לקח על עצמו סמכויות עצומות, חלקן לא לו", אומר פרידמן.
“והתוצאה היא שמרוב עודף סמכויות הוא סובל מעודף מטלות. הגענו למצב שאי אפשר לעשות שום צעד רציני בלי שבג"ץ יהיה בתמונה. כל דבר מגיע לבית המשפט. זה לא היה נהוג פעם. כשמנחם בגין החליט על פינוי סיני, התושבים התנגדו נחרצות, אבל אף אחד לא העלה על דעתו שלבית המשפט יש מה להגיד בנידון. לעומת זאת בפינוי רצועת עזה, שהיה טראומטי לא פחות, בג"ץ היה מעורב כמעט בכל שלב. הרכב מורחב של לא פחות מ־11 שופטים כתב 340 עמודים מדוע יש להמשיך את ההתנתקות. רק שופט אחד אמר שהוא היה רוצה להוציא צו נגד פינוי הרצועה".
פרופ' (אמריטוס) דניאל פרידמן, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, זכה בפרס ישראל ובפרס צלטנר היוקרתי הרבה לפני שהפך לשר המשפטים בנסיבות לגמרי לא קונבנציונליות. פרידמן עצמו מעדיף להתבונן על האירוע המכונן הזה בחייו כעל תופעה מקרית. “קראתי לזה ‘אפקט הפרפר'" הוא מחייך. “הפרפר מרפרף בכנפיו בתאילנד, ואחר כך יש הוריקן בארצות הברית".
העיסוק בספרות עיונית בפרט ובאקדמיה בכלל מאפיין את בחירותיו של פרידמן לכל אורך השנים. פעמים רבות הציעו לו להתמנות לשופט בעליון אבל פרידמן העדיף ללמוד, לכתוב וללמד. ספרו “חוזים" נחשב לאחד החשובים בתחום. הוא דחה את הצעותיהם של מאיר שמגר ואהרן ברק לכהן כשופט והוגדר לימים על ידי השופט מישאל חשין כמי ש"אין ספק שהיה ראוי לכהן בעליון". “כאקדמאי, אני יכול לבחור לי את הנושאים שבהם אני עוסק", מנמק פרידמן.
את פרסומו קנה כשהחל לבקר את האקטיביזם השיפוטי, שהפך לדבריו ממתון לחריף והרחיב לדעתו באופן דרסטי את כוחו של בית המשפט: “אני רוצה להזכיר שהשופט משה לנדוי, נשיא העליון בכבודו ובעצמו, התבטא בחריפות רבה משאני התבטאתי באותם ימים. הוא אמר שהשופטים חושבים על עצמם כמו השליט הפילוסוף אפלטון. הם מתנתקים מהתפקיד וזה מסוכן להם ומסוכן למדינה".
התרעות פיקוד העורף