אומרים שכשההורים מתגרשים, הם מתגרשים אחד מהשני אבל לא מהילדים. אבל לפעמים הילדים הם שמשלמים את המחיר. כאפוטרופוסים על הילדים שלנו אנחנו אלו שצריכים לקבל את ההחלטות (לעיתים גורליות) על עתידם ורווחתם. למרות הגירושין, ההחלטות צריכות להתקבל על ידי שני ההורים, אבל מה קורה אם אין הסכמות? מה קורה אם צד אחד משתמש בילד ככלי לנקמה? מי יגן על הילדים שנתקעים בשדה הקרב שלו?
כל הורה הוא באופן טבעי האפוטרופוס על הילד שלו. למעשה, באופן טבעי לכל ילד יש 2 אפוטרופוסים, הוריו. שניהם במשותף חייבים לפעול יחד.
לצד הזכות שיש לכל הורה להתמנות באופן טבעי לאפוטרופוס, על הילד שלו, מבלי שאף אחד בחן את המסוגלות שלו יש גם חובות. לכל הורה החובה לקבל כל החלטה הנוגעת לילדו שהינה לטובתו, לבריאותו, לרווחתו ולחינוכו. במידה וההורים מתגרשים, החובות והזכויות הללו אינן נעלמות. הילדים יישארו הילדים המשותפים שלהם, ועליהם לדאוג להם.
גם לאחר הגירושין, ועל אף שההורים פירקו למעשה את התא המשפחתי, הם ממשיכים להיות אפוטרופוסים משותפים לילד, ומשכך הם מחויבים להתנהל יחד בשיתוף פעולה ולקבל החלטות מוסכמות בעניינו של הילד, וכמובן שלטובתו.
לכן, כבכל הסכם גירושין בין הורים מופיע פרק בו ישנה התייחסות לנושא קבלת החלטות ואופן קבלת ההחלטות בעניינם של הילדים.
בין יתר הדברים, מסכמים ההורים ,על אופן קבלת החלטה בנושא רפואי של הקטין וכן לגבי חינוכו.
אך מה קורה עם אחד ההורים, מסיבותיו שלו, מחליט שלא לתת את הסכמתו לטיפול רפואי? לחיסון? מי יגן אז הילד ובכלל איך קובעים מהי הדרך הנכונה לצעוד בה?
פעמים רבות נתקלים בהורים שפועלים מתוך נקמה או כעס על ההורה השני. כלומר, הסירוב למתן הטיפול או סירוב בנושא רווחה או חינוך, נעשה לא על סמך טובת הילד שלו עצמו, אלא מתוך רגשות אחרים שמקורם בגירושין.
התרעות פיקוד העורף