שמואל הויזמן כותב על אחיו, רב טוראי אברהם־ליב הויזמן ז"ל, שנפל ב־22 בינואר 1948 בגיל 23
הדברים שאני כותב כאן הינם זיכרונות בני 75 שנים. אחי, אברהם־ליב ז"ל, נולד בי"ט באלול תרפ"ה והיה בן למשפחה חרדית, מוותיקי היישוב היהודי בארץ. סבנו, ר' שמעון הויזמן ז"ל, היה מחשובי היישוב היהודי בחברון. סבא רבא, הרה"ג יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, היה רבה הראשון של העדה החרדית בירושלים.
אברהם נהג לכתוב המון שירים, ביניהם שירים בנושא השואה. בשנת 1943 כתב על גטו ורשה ועל טרבלינקה. בשנת 1946 השתתף במפגש משוררים בהר הכרמל שהשפיע עליו מאוד. שם הוא נפגש עם אנשי התנועה הקיבוצית והתיידד איתם. לימים שימשה דמותו של אברהם השראה לסופרת יוכי ברנדס בספרה 'הגר'.
בתור נער הקדיש אברהם זמן רב לתנועת 'הנוער האגודתי', היה בין ראשוני הסניף הירושלמי והיה לו חשוב לחנך את הנוער לתורה ומסורת. בנוסף לפעילותו במסגרת 'הנוער האגודתי', היה בו את הרצון לפעול למען העם והארץ. הוא הצטרף להגנה, ואחד הדברים שאמר כשנכנס לשם היה: 'לפחות פה אנחנו נילחם'. המצב באירופה דרבן אותו להילחם. זיכרון מיוחד יש לי מתקופת הנערות, כשנסעתי עם כמה חברים בגיל 14־15 באוטובוס משער יפו לכיוון גוש עציון. זה היה חול המועד סוכות והגענו למשואות יצחק. כשטיילנו, פתאום ראיתי קבוצה הולכת עם כובעי טמבל ושרה 'חסדי השם כי לא תמנו'. בראשם ראיתי את אברהם אחי, שאימן את החבורה מהנוער האגודתי לקראת שירות בהגנה. אברהם עצר את כל החבורה, ניגש אליי ואמר לי: 'אל תספר כלום בבית'.
בליל שבת, ו' בשבט תש"ח, אחרי שנותק הקשר עם שיירת הל"ה בגוש עציון, הגיע אלינו בחור בשם משה (מוסא) לוי ז"ל. הוא קרא לאחי, ואברהם אמר: 'אמא, אני חייב ללכת'. רק אחרי זה הבנו שהם יצאו לחפש את אנשי שיירת הל"ה. אברהם יצא מהבית עם כובע ומעיל שחור. משה (מוסא) לוי ז"ל נהרג באותה השבת, וביום ראשון בלילה אברהם ארגן כיתה שיצאה לאסוף את גופתו של מוסא. הוא חזר בתחושות מאוד קשות הביתה. אני זוכר שהיה מאוד מטולטל נפשית ושמע מוזיקה קלאסית בפטיפון.
ביום רביעי באותו שבוע אברהם אמר שהוא הולך לתורנות, ובחמישי לא חזר. אברהם נהרג בליל י"ב בשבט תש"ח בשעת פעולת עונשין נגד בית הקפה אבו־ג'ורג' שעל פסגת הקסטל, אשר שימש כבסיס להתקפה על השיירות לירושלים. אברהם היה בין ראשי הכוח, ולאחר ביצוע המשימה, בדרך חזרה לבסיס, נפל מפגיעת כדור אויב.
אני זוכר כמו היום את הרגעים המזעזעים שעברו עליי. ביום שישי בבוקר הלכתי להתפלל בבית הכנסת. ראיתי שכולם מסתכלים עליי, אבל לא הבנתי. אחרי התפילה חזרתי הביתה. אמא שלי הייתה באמצע בישולים לשבת ואמרה לי: 'מה זה, אברהם לא חזר? הוא הבטיח לי שיחזור'. פתאום נכנס בחור ושאל: 'כאן זה משפחת הויזמן?'. עניתי 'כן'. הוא נתן לי פתק וברח. לקחתי את הפתק ושם היה כתוב: 'מצטערים להודיע לכם, אברהם בנכם נפל הלילה בפעולה בקסטל'. על החתום היה מִפקדת גדוד מוריה.
אמא שאלה: 'מה כתוב בפתק?'. אמרתי לה שאברהם נפצע. היא לא ויתרה ודרשה לראות בעצמה מה כתוב בפתק. מיד כל השכנות שכבר ידעו נכנסו הביתה. זה היה רגע מאוד מתיש נפשית. באותם הימים הלוויות בהר הזיתים התקיימו רק פעמיים בשבוע. ביום שני לפנות בוקר לקחו את גופתו של אברהם לבית הקברות הר הזיתים, והלווייתו התקיימה רק בנוכחות חברה קדישא. עד היום אני זוכר את אותן התחושות הקשות ברגע שבו הודיעו שאחי נהרג. עד היום אני זוכר מה זה להסביר לאמא שהבן שלה איננו".
