היי אחי,
הרבה זמן לא התראינו.
מגיל עשר, כשאתה נסעת למקום לא ידוע, רחוק ממני. אבל הגעגוע והמחשבה שאתה אי שם בעולם עושה לי קצת שקט נפשי, למרות שמאז חודש יוני 1967, היום בו הודיעו לנו, למשפחה, שאתה כבר לא תחזור אלינו, הנפש שלי לא משהו.
גם החיים שלנו דוד, כמו הנפש שלי, לא משהו. הכול השתנה אחי, ושאלות בלי סוף: מה היה קורה עם היית איתנו? האם היית עוזר לי בלימודים? כי אמא ואבא, ניצולי השואה, לא בדיוק הבינו עברית ולא יכלו לעזור לי. הימים מאז שלא התראינו דוד, היו מאוד קשים לי ולהורים. הם נשברו. קשה מאוד לגדל ילד בן עשר עם בשורה נוראית שכזאת.
זוכר אותך במעומעם, במשחק כדורסל במגרש בשכונת רמת הטייסים בתל אביב, והיית ממש טוב בזה, כי התנשאת לגובה של כמעט שני מטרים. עוד זיכרון שמלווה אותי הוא שהפסקת את הלימודים באורט סינגלובסקי בתל אביב בשביל לעזור להורים בכלכלת הבית.
הייתי גאה מאוד שחזרת הביתה עם המדים של הצבא, איך כולם בשכונה הסתכלו עליך בקנאה ואני הייתי בשמיים. איך אפשר לשכוח, שבימי שבת חיפשנו ביחד ברדיו את "קול קפריסין" כדי שהאבא שלנו, הסלוניקאי, ישמע מוסיקה יוונית.
למרות שמאז עברו 56 שנים, הצלחתי להמשיך את החיים כפי שאני חושב שהיית שמח אילו היית כאן איתי. בניתי קן קטן ביחד עם יפה והילדים – הרדוף ודביר-דוד. מקווה שברור לך על שם מי הוא נקרא. אחותך הגדולה מרים התחתנה ונולדו לה שלושה ילדים – טל, מיכל ודדי. מעניין למה כך הוא נקרא?
כולנו שואלים היכן אתה, ואתה לא עונה!
שלך לעד, אחיך הקטן ישראל