ציפי לנקיס זהר - אחותו של צבי לנקיס, שנפל ב־16.10.1968 בן 21 במותו
הייתי בת ארבע כשבאו להודיע. יום ארור שחרת פצע עמוק בלבי. היינו עולים חדשים, שני ילדים להורים ניצולי שואה. לא הספקתי ממש להכיר אותך. לא הספקנו לחוות זה את זה, לשמוח יחד, לריב, להתפייס, לכעוס, לאהוב. הזיכרון הכי חזק ממך הוא כשחיבקת והעפת אותי אל־על. היית במדים ירוקים. לבי כמעט הבקיע את צלעות בית החזה בפעימות שמחה. וכשחזרת לצבא הייתי עצובה.
ביום שאיבדתי אותך איבדתי גם את ההורים שלנו. חוויתי שכול כפול. כדי להגן על עצמי מהכאב כיביתי את הרגש. התנתקתי ממך ובעיקר מעצמי. 50 שנה דמותך הייתה מיתוס. מושלם ומרוחק. פחדתי להאניש אותך. פחדתי שלא אוכל לשרוד את הכאב.
כשאמא הלכה לעולמה, אזרתי אומץ והתחלתי לאט־לאט ללקט מידע ולהרכיב את הפאזל. איתרתי חברים ובני כיתה מפולין, גיליתי תמונות מילדותך, מצאתי מסמכים ודמותך החלה להתבהר: אח יפה תואר, דעתן, מנהיג כריזמטי, מלא שמחת חיים, שגם עשה שטויות וטעויות.
התחלתי לדמיין אילו... אילו היית חי היינו יכולים להיות חברים טובים. בטח היית אקדמאי, כי מצאתי שנרשמת והתקבלת לאוניברסיטה העברית. מעניין מה רצית ללמוד. בטח בשלב זה כבר היית סבא ואני הייתי דודה והבית היה מואר ושמח. אמא ואבא היו מחייכים והיו זוכים לנינים. אני הייתי חווה אהבה, למידה, שייכות, אמון, וזוכה בזוג הורים. קרוב לוודאי שהייתה לי אישיות פחות מורכבת. איזו החמצה!
אני רוצה לספר לך שאף שהתמהמהתי ליצור חיים מהפחד לאבד אותם, הקמתי משפחה לתפארת. שלושה בנים. לאף אחד מהם לא קראתי על שמך. פחדתי. בני האמצעי דומה לך מאוד ומנכיח את דמותך יום־יום.
מהרגע שהפסקתי לברוח ממך (ומעצמי) הרגשתי צורך להרחיב את מעגל הזיכרון שלך. בכל הזדמנות אני מרצה, מספרת ומנציחה את זיכרונך. הפאזל עדיין לא שלם ולא יהיה שלם, אך אני שוקדת על חלקיו.
אחי היקר, מרגע שהתיידדתי איתך אני חשה אותך פוסע לצדי ושומר עליי, ואני רוצה להגיד לך שאני אוהבת אותך וחשה את חסרונך בכל תא ותא בגופי.