תהל אלון היא תושבת העיר קריית שמונה שהתפנתה מביתה כבר ב-7 באוקטובר, עוד לפני מטחי הרקטות הכבדים לעיר. תהל, בת ה-36, נולדה וגדלה בעיר הצפונית, וזוכרת עוד מגיל קטן את ימי המלחמה הקשים והמתיחות בצפון. כשהתחתנה והקימה משפחה משל עצמה, החליטה להמשיך להתגורר בקריית שמונה, ועל אף המתיחות שתמיד שררה בעיר בשל סמיכותה לגבול עם לבנון, היא תמיד הרגישה בטוחה.
היועמ"שית הודיעה על הקפאת כל הכספים הקואליציוניים
ביידן דחק בנתניהו להסכים להפוגה של שלושה ימים כדי לקדם שחרור חטופים
כעת, לאחר שרקטה נחתה בפגיעה ישירה בביתה וגרמה להרס מוחלט, ותסריטי אימה מהטבח בדרום מטיילים בראשה - היא מוכנה לחזור לעיר רק לאחר שיכריעו סופית את חיזבאללה. היא אף מוסיפה ומספרת שהיא כלל לא היחידה עם אותם השיקולים והפחדים לחזור לעיר, שכמעט מרוקנת מתושבים בימים אלו.
שלשום, נורו 2 מטחי רקטות כבדים לקריית שמונה. הראשון, בסביבות השעה 19:00, עם 6 נפילות בעיר. המטח שני נורה בסביבות השעה 21:00 בלילה, עם 6 נפילות נוספות בעיר - אחת מהן בביתה של תהל ומשפחתה. במזל, רק אביה שהה בבית וכששמע את האזעקה מיד רץ לממ״ד - ובכך הגן על עצמו מפגיעה: ״אנו גרים בבית קרקע שמחולק לשניים - הוריי גרים בקומה הראשונה ואני, בעלי וילדינו בקומה השנייה.
כל המשפחה התפנתה מהעיר כבר לפני כחודש מלבד אבא שלי, מאחר שהוא עובד חיוני. בערב של יום ראשון הוא שהה בבית, וכמה דקות לפני נפילת הרקטה, דיברתי איתו ואמרתי לו שיש אזעקות, שהמצב מתחמם, ושיחשוב אולי להצטרף אלינו לפינוי כי כבר מסוכן מדי״, תהל מספרת.
״לאחר כמה דקות, קיבלנו הודעות מהעירייה שביקשו לנעול ולהחשיך את הבתים מחשש לחדירת מחבלים. כמה שניות אחרי, החלה האזעקה בעיר כשאנחנו במקביל בשיחת הטלפון עם אבא שלי. הוא נכנס ונעל את הממ״ד תוך כדי השיחה איתנו, ולפתע הוא צעק זעקה גדולה ומלמל ששמע בום חזק, שהוא לא מבין מה קרה ושקפץ החשמל בבית. הוא ניתק וחזר אלינו לאחר 2 דקות מאוד מבולבל, אחרי שקלט שנפילת הטיל היא ממש בתוך הבית. הפגיעה הייתה בעיקר בקומה העליונה, אך כל הקומה השנייה קרסה לתוך הראשונה״.
״אתמול הלכתי לראות את מימדי ההרס הנוראי בבית, ולא הפסקתי לבכות שם. אנחנו כן מודים ומרגישים שזה נס גלוי שאבא שלי ניצל - אבל בסופו של דבר כל הרכוש והבית שלנו נחרב לחלוטין. בסוף המלחמה, אין לנו בית לחזור אליו. מעבר לזה, כואב לי לראות את אבא שלי, ששבור ונמצא בחרדה נורא גדולה מהסיטואציה, כמעט לא שומע כלום באוזניים מהדף הבום של הטיל שנחת לידו.
על אף שהוא בן אדם חזק וסלע איתן עבורנו, בימים האחרונים קשה לו נורא. אפילו הבן שלי, שבסך הכול בן 7 קלט את הסיטואציה ותוך כדי שאבא שלי עדיין שהה בבית הוא נכנס לחרדות שיקרה לו משהו, חשב שהוא מת. ילד קטן לא אמור לפחד מדברים כאלה״.
״אני וכל החברים שלי גדלנו בעיר, אנחנו אוהבים את העיר שנולדנו וגדלנו בה, אך אנחנו לא נחזור אליה אם לא תהיה הרתעה אמיתית והכרעה מול חיזבאללה״, היא אומרת. ״לא ייתכן שיש מטחי טילים, חששות לחדירות מחבלים, חוליות נ״ט של חיזבאללה - ועדיין לא נוקטים בתגובה מספיק חריפה וחזקה שתיצור הרתעה מול חיזבאללה, שתגרום להם לפחד לפגוע בנו. כרגע הם לא מפחדים״.
״אמנם אנחנו עורף חזק, גדלנו בין מלחמה למלחמה״, היא מבהירה. ״אך הגענו למצב שאנחנו חוששים על חיינו ועל חיי ילדנו. לא חווינו בחיים תחושת חוסר ביטחון כמו עכשיו. בתקופה האחרונה, התושבים בעיר מקבלים לפחות פעמיים ביום הודעות לסגור את הבתים, להינעל במרחבים המוגנים, ולכבות את האורות מחשש לחדירת מחבלים.
הבית שלי אישית ספג רקטה, אך עדיין החשש העיקרי של כולנו בעיר הוא מחדירת מחבלים. אני רואה את הכאב של האחים שלנו בדרום, עם אין ספור חטופים ונרצחים שחוו זוועות שאין לתאר, ואנחנו מפחדים שיתגשם אצלנו התסריט שהתממש בדרום, זה לא יכול לחזור אצלנו בצפון, לא רוצים להיות חלילה הבאים בתור. אנחנו נהיה כמה זמן שצריך מחוץ לעיר, אבל אנחנו דורשים שהעניין מול חיזבאללה ייפתר, לא נסכים לחזור לחיות בשגרה ובצל חשש מחדירות מחבלים״.
״אנו לא מרגישים שעושים מספיק כדי לגרום לתושבים להרגיש מוגנים ולחזור לבתיהם - ואין מנוס מלנהל לחימה חזקה, לתקוף ולייצר הרתעה מול חיזבאללה כדי שנהיה בטוחים בבתים שלנו״, היא מוסיפה. ״שיתנו לצה״ל לעשות את מה שצריך לעשות, ואנו התושבים נהיה הגב, ומקווים שהמערכה תסתיים רק כשידינו תהיה על העליונה״.
מעבר לכך, היא מציפה את החשש שלה ושל תושבים רבים בעיר שנמצאים בספקות גדולים אם מערכת כיפת ברזל ליירוט רקטות וטילים פועלת בסבב הלחימה הנוכחי: ״אולי לא רוצים להציף את זה, אבל אני מרגישה שאני חייבת - תושבי העיר לא רואים ולא שומעים יירוטים, זה לא הגיוני.
אנו בטוחים שכיפת ברזל לא פועלת כלל בסבב הנוכחי בעיר, והוכחה לכך היא הפגיעות הישירות מירי רקטי בבתים, עסקים ורכבים רבים בעיר״, היא טוענת. ״התבצע פינוי תושבים בעיר, אך יש עדיין אזרחים וחיילים רבים שנשארו שם ויש להגן עליהם. קרית שמונה לא פחות חשובה מתל אביב״.