באומץ ובנחישות - אלי בר כותב לילדיו ניל, נעם, אהוד ועינב
ילדיי האהובים המצויים בקו החזית: ניל על הגדר בצפון, נעם בעומק עזה, עדן תומכת הלחימה ועינב קצינה במשטרה. אני כותב לכם מכתב זה כדי להביע את אהבתי ותמיכתי הבלתי פוסקת. אני גאה בכם על המסירות והאומץ שלכם ועל כל מה שאתם, ולצדכם חבריכם לנשק, עושים לטובת הגנת המדינה. אני יודע שאתם נלחמים בגבורה ובנחישות, יחד עם חברי הצוות שלכם מסיירת נח"ל, מהנדסה קרבית או משוטרי משטרת ישראל הנפלאים שמצויים בחזית העורף - וזאת כדי להגן על המולדת ועל הערכים הציוניים שלנו.
אנו גאים בכל ההישגים שלכם: בלימודים, בעבודה, בחיי הרוח ובחיי החברה. כולכם מוקפים מעגלים של חברים אוהבים מכל עבר. אני יודע שאתם יכולים להגשים את כל החלומות שלכם. אמא ואני תמיד נהיה לצדכם כדי לעודד ולתמוך בכם.
אנחנו מצפים לראות אתכם בקרוב, לחבק אתכם בחיבוק ובליטוף מסורבל על הראש. אמא ואני מאחלים לכם הצלחה, בריאות, שמחה ושלום.
אני אומר לכם באהבה ובגאווה: יישר כוח, משפחת בר!
אהבת אחים - הרב אברהם אנגל כותב לבניו זאב, שמעון, אביגדור ואלי, ולחתניו אודי, יקיר ושילה
ילדים יקרים ואהובים שלנו.
יש הזדמנויות בחיים שבהן אדם הופך להיות נדבך בהיסטוריה. בימים אלה נפלה הזדמנות זאת בחלקכם.
גדלתם בבית של שליחות למען עם ישראל, למען ארץ ישראל. גדלתם על המצווה החשובה של “עזרת ישראל מיד צר", הקוראת לכל אחד לצאת ולחרף את נפשו למען המדינה. כולנו שירתנו בצבא, רוב הזמן בימי שלום, ולא נפלה בידינו הזדמנות כזאת, להילחם ממש, להשמיד את הרוע והרשע ולקיים בפועל את מצוות “למחות את זרע עמלק". אתם עושים זאת שעה שעה, רגע רגע.
אני בטוח שקשה לכם, אני בטוח שאתם נמצאים בסכנה מתמדת, אני בטוח שאתם מתגעגעים וחושבים עלינו ועל הבית. אבל עכשיו, בשעות אלה, חשבו על דבריו של הרמב"ם: "וְלֹא יִירָא וְלֹא יִפְחָד, וְלֹא יַחְשֹׁב לֹא בְּאִשְׁתּוֹ וְלֹא בְּבָנָיו, אֶלָּא יִמְחֶה זִכְרוֹנָם מִלִּבּוֹ וְיִפָּנֶה מִכָּל דָּבָר לַמִּלְחָמָה". אצלנו בבית הכל בסדר, ברוך ה'. אנחנו מתפקדים כרגיל. ולא רק, אלא פתחנו את הבית לחיילים שמתאכסנים באזור. נתנו להם לעשות מקלחות, אספנו להם פינוקים, ונתנו להם הרגשה של בית. לא רק אנחנו - כל תושבי היישוב, כמו כל עם ישראל, יוצאים מגדרם לעזור איש לרעהו, באהבת אחים נפלאה.
השבת היו אצלנו הנשים והילדים השובבים והשמחים שלכם, שש משפחות בלי עין הרע. הייתה שבת מרוממת ושמחה, כמו כל השבתות הענקיות שלנו - הכל כמובן בניצוחה של אמא שתחיה, שהכינה הכל.
אבל כל הביטחון, השקט, והרוגע שלנו הם בזכות זה שאתם נמצאים בחזית, ונלחמים כדי שאנחנו נוכל להמשיך בשגרה. אנחנו בטוחים שזה בדיוק מה שאתם רוצים.
אנחנו בטוחים שה' זימן לנו את המלחמה הזאת כדי שנוציא מאיתנו הרבה כוחות מיוחדים שידענו על קיומם, אבל לא ראינו אותם בפועל - ובפרט בעת האחרונה.
גילינו כמה מסירות נפש יש לכל אחד מישראל, גילינו כמה אחדות, אהבת הרע, נתינה, התנדבות, רעות ואהבת חינם יש בין כולנו.
בזה אנחנו נדבך בהיסטוריה. נדבך שיעשה את כולנו טובים יותר, מאוחדים יותר, נאמנים לתפקידנו ולייעוד שלנו בהרמת קרן ישראל, ובגילוי כבוד ה' בעולם, שיחד איתנו מבער את הרוע מהעולם, מגביר את הטוב, גואל את עם ישראל ומשיב את שכינתו לציון.
עשו את המוטל עליכם בשלמות, בנאמנות ובמסירות. היו טובים, עזרו לחבריכם, שמרו על עצמכם ושובו לשלום.
בסוף נזכה כולנו לחזות בשוב ה' לציון ולשוב לעבודת הקודש בבית מקדשנו ותפארתנו.
אבא, אמא וכל האחים, האוהבים והמתגעגעים מאוד
רק שתחזור בשלום - אביגדור סבו כותב לבנו יונתן
בני היקר יונתן.
אבא מבקש רק דבר אחד: שתשמור על עצמך בכל רגע ורגע, ולא חשוב באיזו פעילות אתה נמצא. אם אתה עייף ולא מספיק ממוקד, שטוף את הפנים במים. אל תיקח בשום פנים ואופן סיכונים.
אין מה למהר להיפגע. מוטב לעצור ולחשוב מחדש. אבא רק רוצה דבר אחד: שתחזור הביתה בשלום. כולנו מחכים רק לזה.
אני לובש את הגופייה שלך, עם הסמל של גדוד 890, כבר שבוע ימים.
לא אסיר אותה עד שתחזור.
מתגעגע, אבא
הפעם זה שונה - חן נמתיוף ישראלוביץ' כותבת לבעלה, ישי דוד
בעלי האהוב.
עוד מהאזעקה הראשונה ב־7 באוקטובר הבנו שמשהו שונה הפעם. בעוד אנחנו עם בגדי חג הגיע הטלפון, צו 8. לאט־לאט הבנו לאן זה הולך. שבועיים אחרי לידה, עם שלושה קטנטנים שנשארו איתי בבית, יצאת יחד עם שאר לוחמי ישראל להגן על מדינתנו, למען עתיד ילדינו.
זוהי תקופה ארוכה של געגועים, חוסר ודאות, תפילות ודאגה, יחד עם גאווה לאומית, אמונה גדולה בקב״ה ותקווה. גאה בך מאוד שאתה חלק מהפאזל הענק של מדינת ישראל, ומאחלת שתחזור אלינו בשלום יחד עם כל הגיבורים והגיבורות. מחזקת את כל לביאות העורף והילדים המתוקים שמחכים בבית. עם ישראל חי!
אוהבת המון.
חן
שביל החלב - מורן כרמי־לוי כותבת לאחיה רום
רומי.
שבת בבוקר ואתה שולח בוואטסאפ המשפחתי תמונה שלך משופצר היטב, מלטף סוס שם בעזה, מניף דגל ישראל, כובש עוד פיסת אדמה. ואנחנו סקרנים, מתחילים לשאול שאלות, ואתה עונה ברוגע, בשלווה, תמיד בתקווה.
כך מאז פרוץ המלחמה, יוצא נכנס, יוצא נכנס, מאיר לנו את המלחמה בעיניים אחרות. מאכיל ברווזים, פוגש חתול משובח ויפה תואר, מציל את הטבע הנטוש. תוך כדי אתה ממלא תפקידך בגבורה ומפנה פצועי מלחמה יקרים.
מתעד, מספר, משפצר, תמיד בחיוך, תמיד בענווה. רומי, אתה בעיניי שביל החלב על הקרקע. אתה מאיר לי וגם לשלל העוקבים שאתה סוחף איתך לאורך הדרך. אני מעריצה אותך, את נקודות המבט שלך, כל אחת מציגה תקווה. מחכה כל בוקר לחדשות ממך, לתמונות האחרות של המלחמה הבלתי נתפסת הזו.
שבת אחת שלחת לנו תמונה שאתה וחבריך בחוף הים בעזה, ושאתה רץ שם יחף. אפשר לדמיין את הדבר הזה? ושוב, בחיוך. אתה תמיד מעלה את השמש, את החיוך אצלי, את המורל לסובבים אותך. הצגת המציאות שלך היא מיוחדת, מרפאת את המלחמה בתוך כל העצב הגדול שלה.
רומי היקר, כבר מעל חודשיים לא היית בקיבוץ, אנחנו מתגעגעים ואוהבים, כל המשפחה. מחכים כבר שתחזור לרוץ יחף בשבילי הקיבוץ.
כולנו מגויסים - יעלה מושקוביץ כותבת לבעלה יצחק, לאחיה יאיר, איתן ואליה, ולגיסה קנז
אהובים שלנו.
בימים גדולים אלו, של החזרת הכבוד הלאומי של עם ישראל, אנחנו שולחים לכם כוחות וחיזוקים מהבית.
המלחמה הזו, שכולנו גויסנו אליה, מי בחזית ומי בעורף, מוכיחה יותר מכל את דבריו של הרב קוק זצ"ל: "כשיש מלחמה בעולם, מתעורר כוח משיח!". תמוה הדבר: איך בתוך כל הכאוס, העצבות, הדאגה והלא נודע, מתעורר כוחו של משיח? אלא שבמלחמה העולם הופך לטוב, כי מבערים בה את הרע. על אחת כמה וכמה במלחמת מצוות זו, שיצאנו אליה מתוך עוצמה גדולה של השבת כבודו של עם ישראל.
אין ספק שהעולם עכשיו הופך לטוב יותר בזכות המלחמה הזו. ותפקידנו לבער את הרע, עד תומו! במלחמה הזו אנחנו שותפים מלאים לקב"ה בביעור הרע והרוע מהעולם הזה. ולכן יש לנו כוח, ואנחנו מחזקים אתכם לעשות ככל שיידרש עד למיטוט כוחות הרוע - כולם.
אנחנו יוצאים מהמלחמה הזו חזקים. נושאים בגאון את דגל ישראל, באהבת ישראל גדולה, מתוך אמונה בצדקת דרכנו, ואמונה בה' יתברך, שמוביל את העולם הזה לטוב גמור.
אוהבים אתכם, וגאים בכם!
האביגדים.
רכבת שדים - אורלי גנוסר כותבת לבניה, אורן, אילון וארבל
כבר שלושה חודשים שאתם במילואים, פרק זמן בלתי נתפס שאתם הכי רחוקים מהבית, מהחיים שלכם, מהשגרה ומאיתנו. מתוך זה כמעט חודש שאתם אי־שם בח'אן יונס. אין לנו מושג איפה ומה אתם עושים, והשמחה הגדולה מגיעה מהעדכונים בקבוצות שנשארו בעורף שכולם בסדר.
הימים האלה מעמידים את הלב האנושי במבחן סיבולת רגשי משוגע. לפעמים זה מרגיש כמו רכבת הרים, יותר נכון רכבת שדים. לפעמים מתעוררים בלילה בבהלה, ולפעמים גם שוקעים לתוך עצמנו מתוך פחד משתק. אבל בסוף, כדי לשרוד את הטירוף שהפך לנו את החיים בבוקר מטלטל אחד, יש לנו חובה אחת פשוטה: לשמור על שפיות ולהיצמד לשגרה כלשהי.
אנחנו מנסים לעבוד קצת, ובתוך חוסר היציבות ממציאים משימות, כדי שהמוח יהיה עסוק. אבל אתם תמיד במחשבות שלנו, כל יום וכל היום, מתגעגעים אליכם בטירוף, דואגים מלא ומחזיקים מעמד בשבילכם, כי כשתחזרו יש לנו מלא תוכניות מעודכנות.
אוהבים בלי סוף, אמא ואבא, אורלי ואמיר
תמיד מוכן לתת - נסטיה קסיאן כותבת לבעלה אלכס
אלכס, חיים שלי.
מי היה מאמין שממש כמה שבועות אחרי החתונה שלנו תפרוץ מלחמה ותמנע מאיתנו לחיות את החיים בתור בעל ואישה, ובמקום זה אני רואה אותך פעם בשבוע וחצי-שבועיים לימים בודדים?
באותו היום השחור, 7 באוקטובר, חזרת ממשמרת לילה וניסית לישון קצת. אני התעוררתי מהודעות מאמא שלי שאומרת שאנחנו במלחמה ויש מחבלים במדינה. ואני במחשבה שלי, רק מנסה שלא להעיר אותך, כי מבינה שיקפיצו אותך איך שתתעורר, אם זה לא קרה כבר.
לא לקח הרבה זמן עד שכמות אדירה של הודעות בטלפון שלך מהחיילים העירה אותך, ואני זוכרת איך יצאת מהחדר עם רעל בעיניים, מתחיל לארגן את התיק, עוד לפני שקראו לך בצו 8.
כזה בן אדם אתה: תמיד מוכן לתת ולהגן על המדינה שלו, אפילו עם שעה וחצי של שינה. אני רוצה שתדע שאני ממש מתגעגעת אליך, לחיבוק שלך ובמיוחד לבקרים שלנו ביחד. לזה ששיחקנו אבן, נייר ומספריים והמפסיד היה צריך להכין ארוחת בוקר - אבל בסוף תמיד אנחנו עושים הכל ביחד. אפילו סימבה, החתול האדיש שלנו, מתגעגע אליך ותמיד ישן בצד שלך של המיטה.
אני כבר מתכננת את הטיול שלנו של אחרי המלחמה לקרפטים, שיהיה לנו את זמן האיכות שלנו ביחד באיזה בית מעץ ביער בלי חדשות, הפצצות וכל דבר שמסיח את הדעת. אוהבת אותך המון ומחכה שכבר תחזור אליי מהמילואים ליותר מכמה ימים.
נשיקות
גיבורים שלי - שירה שמש כותבת להוריה, שי ושלומית
אמא ואבא אהובים שלי, אני גאה בכם בטירוף שאתם קמים כל בוקר, מתארגנים, עולים על מדים ונוסעים למילואים כדי לשמור עלינו ולתרום למדינה.
אתם מפנים מהזמן שלכם בשביל לשרת את המדינה שלנו. זה דבר מוערך מאוד ולא מובן מאליו.
אוהבת אתכם מאוד, גיבורים שלי
כאילו אנחנו ביחד - מאיה גושן כותבת לבן זוגה גיא
חיים שלי, אני אוהבת אותך. תמיד כשאני שומעת את השיר "Stand By Me" של בן אי.קינג אני חושבת עליך, כי ככה אני מרגישה שאנחנו ביחד.
וגם עכשיו, כשאנחנו קצת רחוקים, אני רק חושבת על זה שיש לי אותך והכל נהיה קל יותר וכלום לא מפחיד אותי. מתגעגעת כל כך להיות איתך, לחבק, לנשק ולהריח אותך.
מחכה שתחזור אליי או אפילו רק שנתראה לקצת, כי אתה כל כך חסר לי. ובאמת, מה שמחזיק אותי זה רק לחשוב עליך ולחכות שנתראה.
אני אוהבת אותך, אהבה שלי, ומתגעגעת יותר משאפשר לדמיין.