"קשה לנו מאוד, עצוב מאוד, אנחנו מאוד כועסים", אמרה תמי בפתח דבריה. "טקס הפרידה שנערך במועצה אזורית מבואות חרמון היה מכובד ונהדר. אחרי זה חיכינו לחושך והודיעו לנו שמותר רק לעשרה אנשים להגיע לקבר. עצרנו בצומת הגומא וכל אחד קיבל שכפ"ץ. נסענו בשיירה, כשאנחנו חוצים את קריית שמונה במהירות, ומגיעים לבית הקברות. נתבקשנו לכבות את כל האורות".
"היינו בערך עשרה בני משפחה ו-30 חיילים, שחלק מהם צופים עם משקפות גדולות על הכפר ממול", המשיכה עמיעד. "הייתה הלוויה מהירה. הורידו את הארונות, אמרו על שניהם קדיש אחד, עוד תפילה, שמו את הזרים ואמרו לנו להתפנות מהר. זה היה אולי רבע שעה, אולי פחות אפילו. יצאתי והדמעות זלגו לי, אמרתי לבעלי שלאף אחד לא מגיע להיקבר כך, בחושך, כמו גנבים. אין לי טענות לצבא, הם עשר, אבל כל הסיטואציה מבישה. בחיזבאללה לא קוברים בלילה עם שכפ"צים, אנחנו אלה שעושים את זה. שימצאו פתרון למצב הזה. אם רוצים שאנשים יחזרו בבטחה, תדאגו לזה".
"אני כועסת גם על זה שמירה לא יצאה, אמרתי לה כל יום 'תצאי, הבית שלך הכי קרוב לחיזבאללה, הם רואים אותך, תבואי'. היא אמרה לי שיש משק ושבעלה לא כל כך בריא. היא רצתה להישאר ואמרה שהכל יהיה בסדר", הוסיפה.
תמי ספירה כי "מירה גדולה ממני בשנה. גדלנו יחד במושב, ומאותו רגע אנחנו לא נפרדות. נעורים, חתונה. היא התחתנה עם בן כפר יובל ובאתי בעקבותיה בצפון ובניתי פה את חיי. היינו כל יום מדברות, נפגשות, מירה הייתה גננת אהובה בקריית שמונה והקימה משפחה לתפארת. אהבת חייה הייתה לבשל. אשת חיל, היא אהבה את הארץ, מנגנת, אין מילים".
על ברק, בנה של מירה, אמרה בעצב: "ברק בחור קסם, אוהב עבודת כפיים, גבר חסון וחתיך שהקים משק לתפארת. עכשיו הוא גם היה בכיתת הכוננות שם. ברק השאיר שתי בנות. עצוב. כרגע הבית שלהם מלא אנשים, אנחנו יושבים בכפר הנשיא אצל הבן שלהם. אליהו, בעלה של מירה ואביה של ברק בוכה, הוא איבד אישה ובן, זה לא קל".
התרעות פיקוד העורף