הערב כבר ירד על העיר בריסל, ובתי העסק החלו נועלים את שעריהם בזה אחר זה. היה זה זמנם של המסעדות, הבארים ובתי השעשועים להיות כינור ראשון של הפעילות במרכז העיר, שעברה לקצב חיים שונה מזה של יום העבודה. מוקד פעילות לילי כזה היה מסעדת 'פטריות הכמהין השחורות' (...) לא במקרה נבחר המקום. איש לא יכול היה לתאר כי עבור בני הזוג, שהתאימו עצמם בלבוש ובהופעה לקהל הסועדים, הארוחה הייתה רק אמצעי במסגרת המשימה המיוחדת שקיבלו - מעקב אחר אדם מסוים".
אביב כוכבי: "מדינת ישראל מתכווצת, אנחנו מאבדים חבלי ארץ שלמים"
כך מתחיל "מחול הדבורים", ספרו העשירי של עוזי עילם, זוכה פרס ביטחון ישראל על מפעל חיים. הספר, אשר מכניס אותנו לנבכי העולם האפל של הסחר הבינלאומי בנשק, מבוסס בחלקו על אירועים ותהליכים שבהם היה עילם שותף במהלך הקריירה.
תא"ל בדימוס עוזי עילם (טרכטנברג) נולד בקיבוץ תל יוסף ב־1934. ומאז, עוברים קורות חייו בכל נקודה מרכזית בהיסטוריה הישראלית: הוא היה מראשוני הצנחנים וכיהן כסגנו של מאיר הר־ציון בהקמת הסיירת של חטיבה 202. הוא היה מפקד פלוגה במלחמת סיני ומפקד גדוד 71 בחטיבת הצנחנים שלחמה בירושלים ב־1967. הוא בעל תואר ראשון בהנדסת מכונות ותואר שני בחקר ביצועים מהטכניון, ותואר במנהל עסקים מאוניברסיטת סטנפורד. בראשית שנות ה־70 היה מפקד חטיבת הבקעה, וב־1973 מונה לראש היחידה למו"פ בצה"ל. ב־1976 מינה אותו ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, למנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, ובשנים 1997־1986 כיהן כראש מפא"ת וכמדען הראשי של מערכת הביטחון.
ב־2001, לאחר פרישתו משירות המדינה, הצטרף עילם כעמית מחקר בכיר למכון למחקרים אסטרטגיים ובמקביל החל לכתוב. "מה שהביא אותי לכתוב ספרים בכלל", הוא מספר כעת, "היה יום הולדת 70, זה כבר היה די מזמן. המשפחה עשתה לי ערב 'אלו הם חייך'. וכשהחגיגה הסתיימה, והיו בה מאות אנשים, פנו אליי רבים מידידיי ואמרו לי, 'עוזי יש לך סיפור, למה שלא תכתוב אותו?', ובאמת בגיל 74 הוצאתי את הספר הראשון שלי 'קשת עילם'".
איזה סיפור היה לך לספר?
"היו בעיקר שני תחומים. הראשון היה התחום הצבאי, והתחום השני היה מחקר ופיתוח. יש לי בארסנל הספרים שישה־שבעה ספרים בדיוניים, שנצמדים לסיפורי מחקר, פיתוח וטכנולוגיה, ויש לי ספרים אמיתיים כדוגמת 'עדות מן הבור' על מלחמת יום הכיפורים, שזה ספר שבעיניי קורע את הלב. במלחמת יום הכיפורים הייתי כבר תת־אלוף צעיר מאוד, ראש המחקר והפיתוח הצבאי, וכתבתי כל יום, מתי שיכולתי, יומן. לימים, כשחזרתי ליומן, היה לי ברור שזה ספר. והספר השלישי האמיתי שכתבתי היה על פעולות התגמול שהן גם חלק מההיסטוריה שלי וקראתי לו 'פשיטה לילית'".
“האיומים לא פסקו”
הקשרים בין ספריו של עילם למציאות הנוכחית מצמררים. ההיסטוריה האישית שלו וההיסטוריה של מדינת ישראל משתקפות שוב ושוב באירועי השעה. כך למשל, רק שבוע לפני ה־7 באוקטובר הגיע עילם לאנדרטת "חץ שחור" שליד קיבוץ מפלסים כדי לספר לחניכים בקורס קצינים על פעולת התגמול שהוא לקח בה חלק בעקבות התקפות הפדאיון על קיבוצי הנגב המערבי באמצע שנות ה־50. "מבצע 'חץ שחור', או 'פעולת עזה', היה אחד מפעולות התגמול הגדולות הראשונות", אומר עילם. "אני הייתי קצין צעיר ופיקדתי על כוח של עשרה אנשים מגדוד 890 של הצנחנים. נפצעתי, אבל המשכתי להילחם. קיבלתי את עיטור העוז בגלל הטיפשות שלי שהמשכתי להילחם. משם הקריירה שלי כצנחן וכלוחם התקדמה".
באותו מבצע קיבלו שני לוחמים נוספים את עיטור העוז, תא"ל אהרן דוידי ורס"ן סעדיה אלקיים ("סופאפו"), שנהרג בפעולה. לימים, פעולת תגמול נוספת נגד מוצבים מצריים בח'אן יונס נקראה על שמו, היא ידועה בתור "מבצע אלקיים". "שבוע לפני ה־7 באוקטובר ביקשו אותי מהצנחנים לבוא ולספר להם באנדרטה ממש מול עזה על פעולת התגמול הזאת", מספר עילם. "ישבנו בחורשה של אנדרטת הזיכרון לפעולות התגמול וסיפרתי לצעירים ולצעירות מה אני הרגשתי בתור קצין צעיר".
מה הרגשת?
"הבנתי כמה חשוב להוביל וכמה זה חשוב להיות אלה שיעמדו בפרץ. מה שכמובן לא יכולתי לדעת הוא שבתוך שבוע ישראל תחטוף את המכה הכי קשה שהיא אי פעם חטפה. לכן, כשאני מסתכל על הדברים שמסופרים בספר, לעומת מה שקורה באמת, הוא מאוד רלוונטי".
הספר "מחול הדבורים" עוקב אחר גבריאל, יועץ בעל רקע ביטחוני, שנקרא בדחיפות לסייע למוסד הישראלי לסכל בכל מחיר את תהליך חימושה של עיראק תחת הנהגתו של סדאם חוסיין. הוא לומד היטב את הפרופילים של כל הגורמים המעורבים ומצטרף לצוות מצומצם ואיכותי המתמקם בבריסל. למרות התכנון היסודי המוקדם, התרחשות בלתי צפויה מאלצת את אנשי הצוות להוציא את תוכניתם לפועל באופן מיידי, מחשש שהמטרות ירדו למחתרת ומדינת ישראל תיאלץ לעמוד מול מציאות חדשה שתערער את מאזן הכוחות במזרח התיכון. וכפי שנהוג להסכים שהמחזאי ברטולט ברכט כתב על הקווקז על מנת לדבר על גרמניה במחזה הידוע "מעגל הגיר הקווקזי", כך נדמה שהעלילה בתקופת סדאם חוסיין מהדהדת בעיקר את היום.
"את הספר הזה כתבתי בצורה אחרת", משתף עילם. "הוא לא כמו הספרים האמיתיים שלי והוא לא כמו הספרים הבדיוניים שלי. אלא הוא מין תערובת כזאת. היה ברור לי שזה ספר שהוא יותר אוטוביוגרפי מאשר דברים אחרים. רק לפני יומיים קיבלתי פידבק מאשתי שאמרה שהספר הזה דיבר אליה יותר מכל אחד מהספרים שכתבתי, כי זה אני".
הספר מציג את האינטרסים המשתנים של המעצמות ואת האופן שבו הם משפיעים על כל שרשרת הנשק העולמית וגם על הכלכלה. לכן, עילם מסביר כי יש תמיד להסתכל גם על האיומים, לא רק על ההישגים המחקריים והצבאיים. "האיומים עלינו לא פסקו, ואי אפשר לכתוב ספר על מה שקורה מאחורי הקלעים של מדינת ישראל מבלי להסתכל על האיומים ועל איך התכוננו לקראתם, וגם נכשלנו לקראתם, כמו במלחמת יום הכיפורים למשל", הוא אומר.
וגם עכשיו?
"כשקוראים את הספר, אי אפשר שלא להכיר בכך, בין השורות, שלא התכוננו מספיק או כמעט בכלל, לעמוד בהתקפה כמו שהייתה ב־7 באוקטובר. זה סיפור שעוד יצטרכו לטפל בו בוועדות חקירה אמיתיות".
ראית את מדינת ישראל בנקודות השיא והשפל שלה, מה אתה רואה היום?
"שאל אותי ידיד אמריקאי מה אני אומר על המצב. אמרתי לו שהצבא הצליח להתאושש מעל ומעבר, החלק המדיני לא. הצבא לקח את עצמו מנקודת שפל קשה ויצא מזה, ונלחם עד עכשיו. אם אני חוזר לספר, אפשר לראות בו, בכל מיני נקודות, איך חשבתי שאפשר לצאת ממצב קשה למצב שאפשר להתגאות בו".
איך ניתן לצאת מהמצב הקשה הזה היום?
"אני לא רוצה להגיד שיש לי תשובה להכל, אבל בעיניי כדאי שהדרג המדיני ילמד מרוח הקרב של צה"ל שעשה דברים מופלאים בהתארגנות החדשה. הדרג המדיני צריך ללמוד מהצבא כיצד חוזרים לעצמנו. זה בעיניי אחד הדברים שהכי הייתי מבקש לראות".
“מה מזיז לאמריקאים”
עילם גאה במיוחד בגדוד 71 מחטיבת הצנחנים 55, אותו גדוד מפורסם שנלחם במלחמת ששת הימים על שחרור ירושלים. "זה הגדוד שאני הקמתי וזה לא פלא בעיניי שהוא היה אחד מגדודי המילואים הראשונים שהופיעו בעוטף עזה", הוא אומר. "אני גאה כי אלה הילדים שלי, האנשים שאני חינכתי וזאת רוח הדברים שאני העברתי. היו מתנדבים רבים ויש המון סיפורי גבורה, אבל הסיפור האישי שלי, עם הגדוד שאני הקמתי, מעורר בי גאווה. אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לשלוח לגדוד מברק עידוד. כתבתי להם 'יישר כוח'".
בימים אלה לא ניתן שלא לדבר גם על מערכת היחסים בין ישראל לארצות הברית.
"אני רוצה לספר סיפור שמדבר על מערכת היחסים של ישראל עם ארצות הברית. אחרי שהסתיימה מלחמת יום הכיפורים, רדפנו, אנשי המחקר והפיתוח, אחרי כל מיני דברים שכדאי היה לראות אותם, דוגמת טילי קרקע־אוויר של הרוסים שהיו בסוריה ובמצרים. לקראת סוף המלחמה תפסנו סוללת טילים אחת ומיד ניתבנו אותם לרפאל שינתחו אותם. אבל אז הגיע אליי הנספח הצבאי האמריקאי, ואמר שהם מבקשים לקבל את הטילים. אמרתי לו שלא סיימנו לנתח אותם. הוא הלך. לא עברו דקות וצלצל אליי המזכיר הצבאי של גולדה מאיר. הוא אמר, 'עוזי, הגברת אמרה לתת את הטילים לאמריקאים עכשיו!'. ובזה מתאפיינת מערכת היחסים שלנו עם האמריקאים. גם אני לא נתתי מספיק משקל לחשיבות יחסינו עם ארצות הברית".
שנים לאחר מכן, בתחילת שנות האלפיים, הוא נקרא שוב למערכת הביטחון, הפעם על מנת לפתור משבר אחר עם האמריקאים, לאחר שישראל מכרה מערכות נשק לסין, בהן גם את מטוס הביון "פלקון", שעל שמו זכורה הפרשה. "זה היה משבר בלתי רגיל. האמריקאים ראו בדרך שבה נהגנו כלפי סין פגיעה אנושה ביכולת שלנו להיות חלק מהארסנל שלהם", הוא נזכר. "זה מחזיר אותנו להיום, שאנחנו חייבים להבין מה מזיז לאמריקאים, ומה יכול לעזור להם לעזור לנו. ואם לא נעשה את זה נסבול הרבה יותר ממה שחשבנו".
האלוף יצחק בריק, שבמידה רבה מייחסים לו את ניבוי ההתקפה הרצחנית, טוען כי אחת הבעיות החמורות שישראל ניצבת מולן היא מלאי תחמושת לא מספיק, בטח אל מול תרחיש של מלחמה אזורית. מה דעתך?
"אני לא חושב שמה שחסר לנו זה מערכות נשק, אני לא חושב שזה הסיפור. אני חושב שכשמדברים על איך מנצחים במלחמות, זה לא רק במערכות נשק חדשות אלא ברוח הלחימה. האמת היא שאחת המכות הכי קשות שחטפנו הייתה בעיניי מלחמת ששת הימים. הצלחנו יותר מדי ולכן לא עשינו מאמץ להפיק לקחים. וזה מסוג הדברים שליוו אותנו למלחמת יום הכיפורים וכן, עד ל־7 באוקטובר. מלחמת ששת הימים הייתה דבר מדהים אבל היא תקעה אותנו עם תפיסה של יהירות. ההסתכלות שלנו על עצמנו כעל כאלה שאף אחד לא יכול לנצח אותם היא חלק מהדברים שבעיניי חטאנו בהם. אבל אני לא מרים ידיים ולא נכנע".