נאום התוכחה המיותר של תא"ל דן גולדפוס השבוע (הגם שכל מילה בו הייתה מדויקת) הפנה זרקור לתהליך ההתפרקות שעובר על צמרת צה"ל ולאובדן הסמכות שלה. בעוד גולדפוס ולוחמיו נלחמים מבית לבית בח'אן יונס, האחראים לכישלון 7 באוקטובר נראים עסוקים יותר בהכנת נקודת היציאה האישית שלהם מאשר בחתירה לנקודת הכרעה במלחמה.
בזמן שהלחימה בדרום מדשדשת, עבר השבוע מרכז הכובד של המלחמה לזירה הצפונית. ישראל החלה להעלות את גובה הלהבות מול חיזבאללה, תוך לקיחת סיכון מודע של התדרדרות למערכה רחבה. אחרי המתקפות של חיזבאללה על רמת הגולן, שחרגו מקווי המערכה עד כה, שרטט צה"ל משוואה חדשה: מתקפות על הגולן ייענו בתקיפות ישראליות בבקעת הלבנון, העורף הלוגיסטי של חיזבאללה. הפגיעה במערך הכטב"מים בבעלבכ העבירה מסר כי ישראל לא נרתעת מלהרחיב את גבולות המערכה לעומק לבנון, וכי אחרי בעלבכ עשוי להגיע גם תורה של ביירות.
בתגובה, חיזבאללה הגביר את כמות האש שהוא מנחית על הצפון, אבל נמנע עד כה מהרחבת טווחי הירי לעומק ישראל. זה עשוי להשתנות בכל רגע, אבל בישראל מפרשים את זה כחוסר רצון של חיזבאללה להסתכן במערכה כוללת.
בניתוח קר, אין לחיזבאללה שום סיבה להרחיב את המערכה. בעוד צה"ל צבר שורה של הישגים טקטיים בלחימה, ההישג האסטרטגי נותר בידי חיזבאללה. במאמץ לא גדול ובמחיר נסבל מבחינתו, חיזבאללה מצליח לשמר את הצפון הישראלי ריק מתושבים. כל יום שעובר ללא הכרעה רק מנציח את ההישג שלו ומגדיל את הסיכוי שרבים מתושבי הצפון כבר לא יחזרו לגור שם.
זה בדיוק הרגע שבו צמרת צה"ל אמורה להסיט את תשומת הלב מהדרום לצפון ולהכין את צה"ל למערכה שתשיג שם הכרעה. אבל המטה הכללי עדיין משקיע את עיקר הקשב שלו במרדף אחרי סנוואר, שגם אם יצליח – לא יביא להכרעת חמאס.
חמישה חודשים בתוך המלחמה, צה"ל אמור היה כבר לכבוש את רפיח ואת שני מחנות הפליטים במרכז הרצועה. ההשתהות של צה"ל ומיקוד המאמץ בח'אן יונס הפכו עכשיו את רפיח לאבן נגף בינלאומית, ו"הניצחון המוחלט" שמבטיח ראש הממשלה הולך ומתרחק.
כבר עכשיו ברור שצה"ל לא יגיע לרפיח בזמן הקרוב, וספק גם אם נראה את הרחבת הפעולה למחנות המרכז בימי הרמדאן. ללא השמדת יתרת הכוח הצבאי של חמאס והשגת שליטה מבצעית בכל רחבי הרצועה – לא תהיה הכרעה במערכה בדרום.
זה לא היה מקומו של גולדפוס לומר את הדברים, אבל הוא ביטא את מה שחשים הלוחמים ורבים מהאזרחים: חוסר אמון בהנהגה המדינית והצבאית שלנו. האחת עסוקה רק בשימור הקואליציה, והשנייה בניסיון למרק את כתמי הכישלון הנורא של 7 באוקטובר. ההתפרקות ניכרת במיוחד באגף המודיעין של צה"ל, שם כבר עסוקים המפקדים בהכנת התיקים לקראת התחקירים המבצעיים שיצביעו על האחראים לאסון.
ספק אם יש כוח בעולם שיצליח להטיל אחריות על הדרג המדיני שלנו שכשל, אבל הצמרת הצבאית שמיהרה לקבל עליה אחריות נראית כמי שכבר כורעת תחת הנטל. בכירי הצבא מחפשים את הרגע הנכון שבו יוכלו לשים את המפתחות ולפרוש אחר כבוד, ולא מבינים שהרגע הזה כבר כאן. בין חברי המטה הכללי יש גם בודדים ששוגים לחשוב שהתיקון שעשו במלחמה יאפשר להם להמשיך הלאה.
הצמרת הזאת מאבדת את אמון הפקודים שלה, שממשיכים להילחם בעזה, בצפון ובאיו"ש. אם תתעקש להמשיך להנהיג אותם, היא תיתקל בעוד מפקדים שיעזו לבטא את חוסר האמון שלהם. למול האתגרים העצומים שמולנו, צה"ל חייב הנהגה חדשה, משוחררת מהמשא הכבד של האחריות לכישלון ונכונה להוביל אותו עם הפנים קדימה, בלי להתבוסס במה שכבר קרה.
למרות ההישגים שכבר נרשמו במלחמה, האמת העגומה היא שישראל לא קרובה להיחלץ מהמצוקה האסטרטגית שנקלענו אליה מאז אוקטובר. ההנהגה הנוכחית שלנו, שמשקיעה את עיקר מרצה בבריחה מאחריות ובהנצחת שלטונה – רק מרחיקה אותנו מהיעד.
בחמישה חודשי מלחמה הממשלה שלנו לא עשתה דבר כדי להקים אלטרנטיבה לשלטון חמאס בעזה, לא התעקשה על מימוש המטרה של השמדת הכוח הצבאי של חמאס ולא עוסקת כלל בהחזרת השליטה הישראלית בצפון. במקום כל אלה, היא מחבלת בקשר החיוני כל כך שלנו עם הידידה האחרונה שעוד נותרה לנו – ארה"ב.
את הנזק הזה רואים גם כל השכנים במזרח התיכון שלא ויתרו לרגע על מימוש החזון של השמדת ישראל. אם לא נמצא את העוז לתמורה בהנהגה – אסון 7 באוקטובר לא יהיה האסון האחרון שלנו.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13